האמת קודמת לתעמולה

בנובמבר 1949, כשמלאה לו שנה, פרסם יומון מפא"י "הדור" גיליון מיוחד. עמודו הראשון שידר חגיגיות: בראשו הובאה ברכת מרכז מפא"י לעיתון "שיעמיק את העצמאות הרוחנית של הפועל והאומה", וגם צילום של מכתב ברכה מראש הממשלה דוד בן-גוריון. עמודי העיתון מלאו במודעות ברכה גדולות וקטנות של מוסדות ומפעלים. בעמוד השני הופיע מאמר שכותרו "עיתון יומי כיצד?", בחתימתו של אליעזר ליבנשטיין (1975-1902). הכותב, שזמן קצר אחר כך עיברת את שמו לליבנה, היה מייסדו ועורכו הראשון של העיתון. אבל כשמלאה ל"הדור" שנה, הוא כבר לא היה בתפקיד: המזכ"ל זלמן אהרנוביץ' (לימים ארן) מירר את חייו בטענה שהעיתון אינו משמיע כראוי את קולה של המפלגה. גם בכירים אחרים מתחו ביקורת על גישתו העצמאית מדי של העורך. כשהוחלט למנות ועדה שתפקח מקרוב על "הדור" - התפטר ליבנשטיין. למרות זאת הוזמן לכתוב לגיליון החגיגי, ומיהר לנצל את ההזמנה כדי להתוות מעל דפי "הדור" את הדרך הנכונה בעיניו לעיתון יומי "למען ימלא תפקידו וחובתו לציבור", זו שהעסקנים מנעו ממנו לאמץ. במאמר מנה עשר דיברות לעיתון שמבקש למלא את ייעודו. הוא כתב בעיקר על עיתון מפלגתי, הלשון מעט ארכאית, כמו גם חלק מעולם המושגים - אבל יש בין הסעיפים כאלה שראוי לתלותם גם היום על קיר מערכת עיתון או אתר אינטרנט. במיוחד בימים שהאג'נדות משתלטות על עמודי החדשות, ועיתונים מסויימים מתגייסים - מהכותרת הראשית ועד אחרון הטורים - לטובת פוליטיקאי או איש עסקים מסוים, או נגדם. "העיתון חייב להבדיל הבדלה מלאה בין מדור הידיעות ומדור התגובות [בלשוננו - המאמרים]", כתב ליבנשטיין באחד הסעיפים. "את הידיעות יש להביא באובייקטיביות גמורה, ולא לערבבן בפירושים, הערות ו'הטבות' [שיפורים] מטעם המערכת". אשר להעדר ההטיה בחדשות, הסביר ליבנשטיין כי "אובייקטיביות לגבי ידיעות, פירושה לא רק מתן ידיעות נכונות אלא גם תשומת לב הוגנת לגבי סוגי ידיעות שונות. דברי עסקן פוליטי, למשל, צריכים להינתן בעיתון לפי חשיבותן (או מקוריותן) ולא לפי זהותו המפלגתית בלבד". התייחסות כזו, כמובן, לא הייתה מקובלת בעיתונות המפלגתית כולה, לא רק בעיתון של מפא"י. עוד פחות מכך היו העסקנים מוכנים לאמץ את קביעתו הבאה של ליבנשטיין: "רמת מהימנותו של עיתון ניכרת בחרות הביקורת שהוא מותח. אין ביקורת בלי ביקורת עצמית. הווה אומר: ביקורת התנועה, המפלגה שהעיתון רואה עצמו קרוב לה ואחראי לה. ערך הביקורת כלפי חוץ נשקל לפי מידת הביקורת כלפי פנים. עיתון המונע עצמו מביקורת כלפי פנים - פולמוסו כלפי חוץ חסר כוח שכנוע". מהדברים הללו ברור מדוע היו בצמרת מפא"י מי שנשמו לרווחה כאשר התפטר ליבנשטיין. אפילו בן-גוריון, שנהג לשבחו באותן שנים כ"איש עם ראש פתוח וגישה עצמאית [...] אין הוא קשור בכבלים של הרגלי מחשבה ושיגרה", לא הסתיר את ביקורתו מכמה מאמרים וידיעות שקרא ב"הדור". כפוליטיקאי חשש בן-גוריון שדברי ביקורת בעיתון על מדיניות הממשלה או דרכה של המפלגה ישמשו אחר כך כנשק בידי יריבי מפא"י. עיקרון מרכזי שהדגיש ליבנשטיין הוא האוטונומיה המערכתית, החופש מהתערבות בעלי העיתון. העיתון יכול לדבריו ולעתים אף צריך לקבל הנחיות מגבוה בענייני השקפת עולם ומדיניות אולם הוא חייב להיות "אדון לעצמו בענייני ביקורת ופרסומת, עידוד מחשבה חופשית וטיפוח הטעם הטוב", הדגיש העורך לשעבר, שניהל כמעט מדי יום מאבקים נגד ההתערבות מגבוה. "עיתון המקבל הוראות ספרותיות [מערכתיות; ר.מ] ממשרד (או פרט) מחוץ לחדרי המערכת, פוגם בשליחותו ומונע מחבר עובדיו הרגשת שליחות וחזות יצירה". ליבנשטיין גם המליץ למי שמבקש לקיים את שליחותו העיתונאית לא לפרסם ככתבן וכלשונן הודעות רשמיות המשוגרות אליו. גם לא לקבל דרישה לאמץ ניסוחים מסוימים כדי לשרת מטרות מדיניות או פוליטיות. "אסור לו לעיתון יומי להצטמצם בדרכי ביטוי ונוסחאות של ממשלה, הסתדרות או מוסד. סכנה זו גדולה במיוחד בעיתון הקרוב לממשלה או מפלגה אחראית לשלטון", קבע. "במידה ועיתון מקבל צורות ביטוי וגינוני נוסח ההולמים צרכים דיפלומטיים או משרדיים הוא הופך משעמם ומיותר. משעמם - כי דרכה של דיפלומטיה להשתמט מהבהרה; מיותר - כי איננו מוסיף הרבה על פרסומים ממשלתיים רשמיים". כבר ב-1949 הזהיר ליבנשטיין מפני יחצנות מופרזת לאישים מסוימים, בלי קשר למשקלם האמיתי. "אסור לו לעיתון להיתפש לפרסומת 'אישים'", כתב. "החשובים ביניהם אינם זקוקים לכך: הם מתפרסמים על-ידי מעשיהם; האחרים - הפרסומת מזיקה להם יותר משמועילה; היא מדגישה את הסתירה בין ריבוי ההבלטה ומיעוט התוכן. ואילו הציבור הקורא את העיתון מאבד בדרך כלל את אמונו בעיתון ואת יחס הכבוד אליו". והמסקנה ברורה: "בשטח זה 'הצנע' צריך להיות הוראת שעה". גם בעניין הלשון קבע כלל ברור: "העיתון היומי הוא מכשיר חשוב בשיפר השפה וטיהורה; בארצנו על העיתון להיזהר משפה נמלצת ומסורבלת, שאין רוב הציבור נזקק לה; אך עליו להיזהר גם מ'שפת הרחוב', המשבשת את החושים, מערפלת את כוח השיפוט ומפגלת את הטעם הטוב". בחלק מהסעיפים שב והדגיש ליבנשטיין את "תפקידו החינוכי" של אמצעי התקשורת. "העיתון - יחד עם הסרט - הוא אמצעי החינוך הכביר ביותר לבני הגילים המבוגרים [...] עורך עיתון חייב לראות עצמו קודם כול כמחנך, ורק אחר כך כעסקן פוליטי, בר-פלוגתא ציבורי, מומחה מדעי וכו'". אך במקביל, כדי שיגיע לציבור הרחב ויהיה כלי חינוכי יעיל, אסור שיקדיש מקום רב מדי לפולמוס פוליטי-מפלגתי. בימים שבהם עמודי עיתוני המפלגות היו מכוסים במרבדי מלל אין-סופי על מחלוקות אידיאולוגיות, הזכיר ליבשנטיין לעורכים: ככל שממעט העיתון לנהל ויכוחים מפלגתיים כאלה כך "חוג קוראיו מתרחב והשפעתו הפוליטית גדלה". תחום החינוך בעיניו נוגע לא רק לציבור הרחב, אלא גם להכשרת עיתונאים בעלי תודעה מקצועית ותחושת שליחות. "רק באווירה שהאמת קודמת בה לתעמולה, הדיוק עדיף מן המליצה, וגילויי הפגימות פורץ את מעבי הטשטוש - יכולים להתחנך ולגדול עיתונאים צעירים נאמנים לציבור". הדברים נכתבו אומנם ביום חגו של עיתון, אבל היה זה חשבון נוקב עם הדרך בה ניהלה מפא"י את "הדור". העיתון הוקם חודשים אחדים לאחר הכרזת העצמאות ולקראת הבחירות לאספה המכוננת, הכנסת הראשונה. לרשות מפא"י עמד אז "דבר" יומון ההסתדרות, הארגון רב העוצמה שאנשי מפא"י החזיקו בו במרבית עמדות המפתח. אלא שבהסתדרות הייתה נוכחות גם של אנשי מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ"ם, וכך גם ב"דבר". מפ"ם, שתחת כנפיה נכללו הן הקיבוץ המאוחד והן הקיבוץ הארצי, נתפשה באותן שנים כיריבתה המסוכנת ביותר של מפא"י. בן-גוריון ראה על כן צורך בהקמת עיתון של מפא"י, שבו אפשר יהיה לנהל ללא מעצורים את "המערכה האידיאולוגית" נגד מפ"ם. בן-גוריון, ועמו בכירים אחרים במפא"י, ביקשו שהעיתון יפנה לא רק לפעילי המפלגה ותומכיה המוצהרים, אלא גם לציבור הרחב. בעיניהם זה היה צורך חיוני לקראת הבחירות הראשונות בישראל העצמאית. זו הייתה אחת הסיבות לבחירה בליבנשטיין לעורך הראשון. הוא הוכיח את יכולתו בעריכת עיתונים בתקופת המאבק בבריטים, וגילה הבנה רבה בכל הקשור להסברה, שכנוע והפצת מידע. אבל בשגרת העריכה הוא נתקל כמעט מדי יום בלחצים מצד מנגנון המפלגה, עד שהתפטר. ליבנשטיין כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י, אך יחסיו עם הצמרת המפלגתית הגיעו לשפל באמצע שנות החמישים, לאחר שמתח ביקורת גלויה על הנהגת המפלגה. בתגובה לכך הועמד לבירור בפני המוסד לביקורת של מפא"י באשמה שהבית הפרטי שבנה בשכונת קריית יובל בירושלים אינו הולם את מעמדו כנציג מפלגת פועלים. הוא פרש ממפא"י, היה מעורב במספר התארגנויות פוליטיות ואידיאולוגיות, ובין היתר היה מראשי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שקמה לאחר מלחמת ששת הימים. העיתון שהקים ליבנשטיין ב-1948 לא האריך ימים. שבע שנים קרטע "הדור" כלכלית, נאבק לשווא על מעמדו. עורכיו התחלפו בזה אחר זה, הוא עוצב מחדש, אך מעולם לא הצליח להפוך לעיתון מרכזי במדינה, גם לא להגיע לתפוצה משמעותית, עד שנסגר בסוף 1955.

רשימות קשורות:

- לא לעולם חוסן - כך צריכה להיות עיתונות? - באטרף - מאחורי קיר הבטון - אתה חייב את זה לעצמך