יש הסכמה כללית שכך אי-אפשר להמשיך, "כך" - כלומר שמפלגות קטנות מכתיבות לרוב הציבור את סדר היום וללא בושה לוקחות לעצמן (ומקבלות) זכויות יתר הן בתחום הכלכלי והן בתחום הביטחוני. מכאן הרצון לשנות את שיטת הבחירות ובכך לפתור את הבעיה. מכאן גם הפיתוי להיתפס לכל שינוי ש"נשמע" טוב מבלי לטרוח לבדוק תרחישים אפשריים כדי לוודא כי המצב אומנם ישתפר ולא יישאר ללא שינוי או אף יהיה גרוע יותר.
לפני כעשרים שנה עברנו תהליך דומה שהוביל לשינוי שיטת הבחירות, בה ראש הממשלה נבחר בבחירות ישירות בנפרד מהבחירה של מפלגות לכנסת. ראש הממשלה נבחר אם כן לתפקידו מבלי שהיה לו צורך להקים קואליציה. האומנם?
משילות מחייבת שליטה הן בממשלה והן בכנסת משום שהממשלה תלויה במידה רבה בחקיקה, ולא רק בתמיכה עקרונית, ובראש ובראשונה בחוק התקציב אבל לא רק בו. הממשלה והעומד בראשה צריכים תמיכה בכנסת אותה ניתן היה אז, כמו היום, להשיג רק על-ידי הקמת קואליציה. ראש הממשלה היה, אם כן, "עצמאי" בתואר אבל תלותי לגמרי בקואליציה ובמשחקי קואליציה. התברר שהשיטה הייתה גרועה מזו שהוחלפה, משום שהיא נתנה לבוחר אפשרות להצביע עבור ראש הממשלה ועבור מפלגה שאיננה מפלגתו ובכך להחליש אותו עוד יותר.
הפתרון החדש (?) של "יש סיכוי"
לאחרונה אנו שומעים הצעות, לכאורה חדשות. הגוף הדומיננטי המוביל את שינוי השיטה הוא
'יש סיכוי'. בראש תנועה זו עומד אדם מכובד ורב-פעלים, ראש המוסד לשעבר, אלוף במילואים
מאיר דגן. שותף לדרך הוא פרופ'
אוריאל רייכמן שעמד מאחורי שינוי השיטה לפני עשרים שנה. בחינת ההצעה של "יש סיכוי" מלמדת על דמיון גדול בין השיטה שנכשלה וזו החדשה כאשר הבעיה המרכזית - הצורך בהקמת קואליציה - לא נפתרת.
בפתרון החדש מוצע שראש הממשלה יהיה ראש המפלגה הגדולה ביותר. זה קרוב מאוד לשיטת הבחירה הישירה של ראש ממשלה שהונהגה בעבר ונכשלה. סיבת הכשלון הייתה שהשיטה לא פתרה את בעיית המשילות ובעיקר את הצורך בקואליציה והמחיר הכרוך בכך. אותה בעיה קיימת בשיטה המוצעת. נקבל ראש ממשלה, ראש המפלגה הגדולה ביותר, שאין לו כוח אלא אם הקים קואליציה. ישנם הבדלים בעלי חשיבות משנית בלבד בין שתי השיטות. בהצעה הנוכחית אין הפרדה בין בחירה של ראש ממשלה ובחירת מפלגתו וזה אמור לעודד לכאורה הצבעה למפלגה גדולה, אבל האין זאת המציאות כיום שבדרך-כלל ראש המפלגה הגדולה הוא גם ראש הממשלה?
הבדל נוסף קיים בשיטה המוצעת, להעלות את אחוז החסימה כאשר הכוונה היא לעוות את רצון הבוחר, כדי להתגבר על הפיצול בעם ולחזק את המפלגות הגדולות (הניסיון מלמד שאין מנוס מהפעלת שיטה מעוותת). יפה, אלא דה עקא, ההעלאה היא באחוזים בודדים בלבד. הפתרון המוצע על-ידי "יש סיכוי" גם מעוות את רצון הבוחר וגם לא פותר את הבעיה של ה"סחר-מכר" הקואליציוני והצורך בשמירה מתמדת על שלמות הקואליציה.
העלאת אחוז החסימה באחוז או באחוזים בודדים לא תועיל. המפלגות הקטנות, למשל של הדתיים או הערבים, תתאחדנה למפלגות קצת יותר גדולות. הקולות שלהן לא יילכו לאיבוד בעוד המרכיב הקיצוני ביותר יכתיב את התנהגות המפלגה המאוחדת.
בחירת ח"כים בבחירות איזוריות
רעיון נוסף הוא בחירת מחצית מחברי הכנסת בבחירות איזוריות. בחירה כזו תביא לשינוי או ליתר דיוק לעיוות מסוים ברצון הבוחר, משום שנבחר אחד או נבחרים בודדים "לוקחים את כל הקופה" באזור בחירה, ויש להניח כי יהיו אלה נציגי המפלגות הגדולות. אבל העיוות הזה לא יהיה מספיק כדי לבטל את הצורך בהקמת קואליציה. נזכור כי בעבר הפיצול לא היה כה גדול ועדיין היה צורך בסחר-מכר קואוליציוני. למעשה, אם יש שלוש מפלגות, כבר צריך, בדרך-כלל, מו"מ קואליציוני. בגרמניה, למשל, מספר המפלגות בפרלמנט (בונדסטאג) זעום (חמש בסך-הכל) ובכל זאת יש צורך בקואליציה. מעבר לכך, לבחירות איזוריות מגרעת חמורה. צפוי כי יגבירו את השחיתות כפי שקורה בבחירות מקומיות וכפי שקורה עם הפריימריז במפלגות.
קרוב לוודאי כי המפלגות הקטנות תתנגדנה לכל שינוי. אולם אם האווירה הציבורית תאפשר בכל זאת שינוי, הרי כדאי לנצל זאת לשינוי רדיקלי שיביא לתוצאות הרצויות. מהי התוצאה הרצויה: שלאחר הבחירות לא יהיה צורך במו"מ קואליציוני כלל וכי הרכב הממשלה ייקבע על-ידי הבוחר בזמן הבחירות. גם אם הדבר לא יצלח מיד, עדיף להתאזר בסבלנות ולחתור לפתרון שייתן מענה של ממש לבעיה ולא "לבזבז" את הזעם הציבורי על שיטה שאיננה מועילה.
להלן פתרונות רדיקלים בשתי גרסאות לפי סדר-עדיפות יורד. בשתיהן הבחירות הן כלליות ולא איזוריות:
גרסה א': לכנסת תיכנסנה רק שתי המפלגות הגדולות
1. הן תתחלקנה ב-120 המושבים לפי יחס התמיכה בהן. המפלגה הגדולה ביותר תרכיב את הממשלה והשנייה תהווה את האופוזיציה. הבחירות יכולות להיות בסיבוב אחד או בשניים, כאשר בראשון בוחרים ארבע מפלגות. הדבר יוליך, קרוב לוודאי, למיזוג בין מפלגות קרובות אידיאולוגית ולמשטר של שתי מפלגות גדולות.
גרסה ב': המפלגה הגדולה ביותר
1 תקבל 65 מושבים בכנסת (בלי קשר למספר הקולות שקיבלה בפועל) ושאר המפלגות תתחלקנה ב-55 המושבים האחרים לפי משקלן היחסי. גם שיטה זו תוביל קרוב לוודאי למיזוג בין מפלגות והקמת מספר קטן של מפלגות גדולות.
אם לא יימצא זה שמוכן ויכול להילחם להשגת פתרון של ממש המכונה למעלה "רדיקלי", להלן פתרון "פרווה" שעדיין יחייב הקמת קואליציה אבל ייצב את הממשלה לאחר שהוקמה:
גרסת "פרווה": הממשלה תקום לפי השיטה הקיימת המחייבת קואליציה בת לפחות 61 ח"כים. לאחר הקמתה, אם היא לא תהיה יציבה ומפלגה (או מפלגות) תפרוש ממנה או מפלגה תודח ממנה על-ידי ראש ממשלה, תוך איבוד תמיכת הרוב בכנסת, הרי הממשלה תמשיך לפעול על-פי העיקרון של החוק הגרמני עד להחלפתה בממשלה לה תמיכת רוב בכנסת. כיום היא הופכת לממשלת למיעוט שאין לה תמיכה בכנסת. הפתרון המוצע הוא שעד להחלפתה היא לא תתפקד כממשלת מיעוט, אלא משקל התמיכה בה בכנסת יוגדר בחוק כמשקל 65 ח"כים (כוח ההצבעה של כל ח"כ מהקואליציה יהיה יותר מקול בודד כפי שעושים באסיפת בעלי מניות). כוח ההצבעה של האופוזיציה יירד ל-55 קולות בלבד בפרק זמן זה (כוח ההצבעה של ח"כ מהאופוזיציה יהיה קטן מאחד). לסיכום, בשיטה זו יהיה אומנם צורך בהקמת קואליציה, אולם מרגע שהוקמה היא תהיה יציבה למדי וראש הממשלה לא יצטרך להקדיש את מיטב זמנו ומרצו כדי "לתחזק" אותה.
בעיות נוספות וביטול שיטת הפריימריז
גם אם פתרנו את הצורך בקואליציה לפי גרסאות א' ו-ב', או לפחות ייצבנו את הממשלה לפי גרסת "הפרווה", עדיין יש לראש הממשלה בעיית "תחזוקה" של מפלגתו הוא.
מאז הנהגת הפריימריז
2 חברי הכנסת אינם נציגי מפלגה אלא נציגים מטעם עצמם (הרי נבחרו לכאורה אישית, אומנם רק במסגרת מפלגתם ולא על-ידי הציבור הרחב, אבל דקויות כאלה לא חשובות בעיניהם). הם מחויבים לעצמם ולכל היותר למי שתמך בהם פוליטית וכלכלית (ומכאן השפעת הלוביסטים על הח"כים). על כן צריך לתת את הדעת כיצד מתמודדים גם עם בעיה זו.
בעיה נוספת שנוצרה על-ידי הפריימיריז: אנו עדים לניסיונות של השתלטות עויינת של קיצונים על מפלגות קרובות למרכז, ובשיטת הפריימיריז אי-אפשר למנוע זאת.
על כן, במקביל לשינוי שיטת הבחירות, צריך לטפל גם בבעיה זו והגיע הזמן לבטל את שיטת הפריימריז המושחתת מיסודה והמאחזת את עינינו כאילו היא הדמוקרטיה במיטבה. הגיע הזמן לחזור למצב בו ח"כים הם נציגי מפלגות במלוא מובן המילה המייצגים את האידיאולוגיות שלהן ולאפשר למפלגות (למזכירות/דירקטוריון) להדיח ח"כ שמועל בשליחותו (ולשלוח את הבא ברשימה לכנסת). לשם כך דרושה חקיקה. יתר על כן, מכיוון שהציבור הצביע עבור מפלגה, אין לאפשר פרישת ח"כים ממפלגה תוך הקמת סיעה נפרדת בתוך קדנציה של כנסת.
