צעירה יפה ממתינה לקבל מישהו בנתב"ג, בעוד גבר זר לה, נוחת וחושב שהיא אמורה להסיע אותו ליעדו. מדוע היא לא מגלה לו את האמת תחילה, ונעתרת להסיעו? הסרט חושף את הרגשות הנגלים והסמויים, שעשויים להביא לסיטואציה כזו. והתסריט הלא רגיל, הבימוי המשובח והצילומים הנהדרים - יוצרים עלילה מקורית ביותר ומרתקת. הסרט מתחיל בשדה התעופה נתב"ג. מי לא אוהב את המקום המרגש? איה הצעירה ממתינה לקבל מישהו, כשלידה ממתין גם נהג מונית עם שלט (חיים זינתי מ”זינזנה”), עליו שם הנוסע שלו. לפתע מודיע לו נהג אחר, גיל ווסרמן, שהוא חייב להסיע נוסע אחר בדחיפות. בצר לו, הוא פונה ומבקש מהצעירה שתעשה לו טובה, ותחזיק את השלט השני שלו רק לדקה, עד שיגיע הנהג שיחליף אותו. הבקשה המוזרה נענית בסופו של דבר. וכניגש אליה הנוסע המיועד, משהו ניצת במוחה, והיא זורמת עם הרעיון. הגבר, מסתבר שהוא שופט בתחרות בינלאומית לפסנתר ע"ש רובינשטיין. היעד - ירושלים. השניים מפתחים שיחה, בעידודה של איה. ההתרחשות במכונית בדרך לירושלים היא עיקרו של הסרט. דרכה ניתן לנתח את הדמות המובילה ואת מניעיה. מדוע בגלל עברה והחסר בהיזון חוזר רגשי, היא כמהה מילדות ליצור קשר עם זרים, ואולי לזכות כך בחמימות. שרה אדלר, שחקנית קולנע מוערכת, שכיכבה בסרטו של ז'אן לוק גודאר "המוזיקה שלנו", ובסרטים ישראלים מצליחים כמו "מדוזות", "שנת האפס”, ו-"בוקר טוב אדון פידלמן", משחקת כאילו התפקיד נתפר על-פי מידותיה. משחק כנה, אמין וכובש. פניה לא מסגירים את המתחולל באמת בלבה, והיא כפאזל לא פתור עבור הנוסע. אך בהמשך, המילים הספורות שהיא חושפת לפני הזר, מגלות את החסך הרגשי שלה, ואת הסיבה למשחק שהיא אוהבת לשחק עם אנשים. אולריך תומסן כנוסע, נענה למשחק החתול והעכבר שלה, הן בגלל גילה הצעיר המאתגר, והן בגלל האתגר שהיא מציבה בפניו. תומסן הדני, שחקן מקצועי פאר אכסלאנס, התפרסם בסרט "החגיגה" לפני כחמש עשרה שנה,(שגם עלה כמחזה על בימת הקאמרי והבימה לפני כשנתיים), וכן בסרט "בעולם טוב יותר" שזכה בגלובוס הזהב ב 2011 ובאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כשקרא את התסריט של ברזיס ובן נון, נכבש, ומצא לו בין-לבין כל הסרטים שהוא מככב בהם גם את פרק הזמן הדרוש להשתתפות בצילומי הסרט הישראלי-צרפתי הזה. לא נקלקל את התענוג ע"י גילוי פרטים נוספים, ובטח לא של הסוף המפתיע. אך חובה לציין את הצילומים המשובחים, הקולעים והממוקדים בדיוקנאות הגיבורים, והשואבים כל שבריר של הבעה ורגש היישר ללב הצופים. אלה - פרי עבודתו של עודד בן נון גם כן. עודד ומיכל למדו יחד בביה"ס לקולנע הטוב בארץ, והידוע בעולם - ע"ש סם שפיגל. כבר החל משנה א' ללימודי שני הירושלמים, הם חברו לעבודות משותפות על תרגילי קולנוע. משם - הדרך הוליכה ליצירת סרטים קצרים, שאחד מהם - "עונג שבת" קיבל מקום שני ברשימת "עשרת הסרטים הטובים בכל הזמנים של ביה"ס סם שפיגל". סרטם השני "הנשים של יום שלישי" הוקרן בבכורת התחרות בפסטיבל רוטרדם, וזכה להיות נושא הכתבה במגזין היוקרתי in camera של קודאק, תוך התמקדות בטכניקה הצילומים הייחודית שיושמה בו. (כבר הזכרנו את צילומיו הנפלאים של עודד ב"איה"?). סרטם הקצר השלישי היה lost paradise שזכה ב-22 פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, כולל בזה שמנהל אמיר קוסטוריצה. בעקבות הצלחתם, פנו אליהם מפיקים צרפתים, והזמינו אצלם סרט באורך שקצר מפיצ'ר, ויעל אבוקסיס הצטרפה להפקה. למעשה, הם עובדים כמעט רק מולה, ולא שוכחים גם את תמיכת קרן יהושע רבינוביץ' בפרויקט הקולנע מצידם. מה שכה מרתק את הקהל בסרט היא הסיטואציה המיוחדת. אבל למעשה, החלו עוד קודם לכן שני הצעירים הללו לעבוד יותר על עצם הדמות. ואת זה כנראה יפתחו לסרט באורך מלא, אך בעלילה שונה. מה שמצפים לו כל מי שצפו בסרט "איה" או באלה שקדמו לו. הרבה איחולי הצלחה לצמד הכה מקורי ורענן, שמביא לנו כבוד בעולם. ואל נשכח את ה"שאפו" לסינמטק ת"א, ולאלון גרבוז מנהלו, שהאולמות החדשים שלו המעוצבים בשיא ההומניות וההתחשבות - יכולים להוות בי"ס לכל אדריכל שעיצב את האולמות הקיימים בתיאטראות או במוזיאונים. בסינמטק החדש פשוט תענוג לצפות בסרט. זוהי חגיגה, בלי כאבי גב או ברכיים, תענוג צרוף הודות להקפדה על התכנון.