אור זרוע בחום. כנפי המאוורר (איך זה שהוא לא ממריא?) טוחנות את יציקת האוויר. רק במצולות הלילה נושבת מן הכוכבים המיה דקה של נחמה, אך שכניי, הספונים בארגזי קירור מפוארים שטרטורם אינו פוסק 24 שעות ביממה, אינם חשים בה תחת שמיכת הפוך, שבחסותה הם מעכלים עדיין את החיות מדושנות-הייסורים שאכלו. ויהי בנסוע חרון היום קרה נס קטן: הכיתי בסלע הפלסטיק של שלט הטלוויזיה, ויצאו ממנו מים חיים בדמות הסרט 'העלמה שמבון'. יצירה רגישה ועדינה לא רק על-רקע ערוצֵי התַרְעֶשֶת הנפוצה - אלא גם ביחס לקולנוע הצרפתי המודרני, הנוטה לקומדיות ריקות ומאומצות-חינניוּת.
גיבור הסרט הוא ז'אן, בנאי ישר וחרוץ. ז'אן אוהב את משפחתו ועבודתו - בניית בתים מהיסודות ועד הגג, מקצוע שבארצנו קיים רק בארכיון של נהלל. גם אשתו, פועלת דפוס, מאושרת בחלקה, והם מגדלים את ילדם בשלווה בבית נאה (נתוני פתיחה מוזרים לעין ישראלית, שבמושגים שלה בנאי ופועלת אמורים לגור בדירת דחק ולהיות מתוסכלים בחלקם). ואז מגיעה לעיר הקטנה העלמה שמבון.
שמבון, מורה נבונה ורגישה מפריז, היא המחנכת החדשה בכיתת בנו של ז'אן. האהבה ביניהם נרקמת חרש. היא מוקסמת מהגבריות החזקה והשקטה של הבנאי, מהגינותו, מפשטותו ואפילו מיחסו החם לאביו המבוגר (היא עצמה מגיעה ממשפחה אמידה ורמת מעמד, אך קרה ומנוכרת); ואילו הוא מוקסם מעדינותה, מהספרים שבדירתה, מחיוכה הדק והמלנכולי ומכך שהיא מנגנת בכינור יצירה שממיסה את הבטון היצוק על נשמתו, בטון שהוא לא חשד כלל בקיומו.
זהו סרט קטן אך יפה באִטיותו, בשקט שבו, בכך שהוא חף מהצדקנות האמריקנית. יופיו גם בטבעיות שבה הוא מתאר כיצד מפגש בין גבר ואישה משנה כליל, ולתמיד, את עולמם הפנימי - אף שזהו בעצם רומן ללא רומן, שכן רגעי האינטימיות הממשית ביניהם ספורים. יופיו בדרמה החשאית שבו: הגיבורים חוזרים לחייהם ה'תקינים', אך למעשה הם הותמרו (והוטמרו) לעד, בהופכם לאיזה אושר מייבב.
בסרטים אמריקניים רבים מופיע המוטיב של חייזר שהשתלט על מוח האדם. ב'אשת האסטרונאוט', למשל, אישה מעדיפה להתאבד ובלבד שהחייזר, שהשתלט על בעלה ועיבר אותה, לא יזכה להעמיד צאצאים באמצעותה. גם ב'עלמה שמבון' שוּכתב עולמם הרגשי-קוגניטיבי של הגיבורים בדרמטיות בעקבות מפגש עם צורת קיום אחרת, וגם כאן, כמו בסרטי החייזרים, המטמורפוזה אינה ניכרת בגיבורים כלפי חוץ.
אולם לטעמי, האֵימה ב'עלמה שמבון' גדולה יותר מאשר בסרטי החייזרים, משום שהסרט מדגים את הרעיון שאהבה אינה רק נס נדיר אלא גם נס עצוב: הוא מאפשר ללב להיות "קיים על בוריו", ובמקביל גוזל ממנו לנֶצח אפשרות זו. נותר רק זיכרון זרוע באור האינסוף של קדושת כמה רגעים.
