הרוב והמיעוט, הדיכוי והחירות
המחאה החברתית והמסע לקראת צדק חברתי לא החלו בשנה שעברה. הם החלו לפני עשרות שנים, מאות שנים, אלפי שנים, והם בני גילה של האנושות המתועדת בספרי ההיסטוריה. אחינו הדתיים יכולים לצטט מתוך המקורות את כל הרכיבים של "המחאה החברתית" מפיהם של נביאי ישראל, ותיעוד דומה קיים גם אצל דתות אחרות. ישו למשל, שהיה לסמלם של הנוצרים, עשה שמות במודל העושק של כוהני בית-המקדש ואת עיקר נאמניו אסף אל חיקו על עקרונות של צדק חברתי. המאבק על צדק חברתי הוא מסע שצבר את אותה כמות Miles של הנוסע המתמיד, בדיוק כמו הכוח הנוגד אותו - כמו מסע הדיכוי החברתי-כלכלי-מדיני-רוחני...
הנביא עמוס, אחד מבכירי המאבק על צדק חברתי בכל הזמנים, שואל "הילכו שניים ידיו בלתי אם נועדו?"
התשובה המתבקשת מאליה היא, כמובן, לא. הדיכוי והשחרור הולכים יד ביד, כל הזמן, משחר ימי ההיסטוריה, משום שהם שני כוחות הנחוצים לנו על-מנת להעמיד אותנו במבחן העליון של הקיום האנושי: הנאמנות לעצמי ולכלל באותה העת, או כפי שהגדיר אותה הלל הזקן כאשר תמצת את כל התורה כולה עבור מתגייר על רגל אחת: "את ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".
הרוב והמיעוט משחקים ביניהם משחק היסטורי קבוע של דיכוי ושחרור, ורגע השיא של המשחק הזה הוא כמעט תמיד אלים ובסופו של שינוי של הקטבים, מאסה קריטית שמגיעה לפרקה ומשנה את מאזן הכוחות. אנחנו על מפתנו של עידן השינוי הזה כעת, ובכל העולם מתעוררים בני המעמד אשר עובד למחייתו ומתקוממים אל מול המעמד המעביד למחייתו.
בניסיון לעורר את התקווה בלב ההמונים, המציאו אחינו שמעבר לים המתקוממים מול Wall Street את הביטוי "אנחנו הרוב" או בנוסחו באנגלית "We are the 99%", ואחינו כאן בישראל תרגמו בפשטות ל-"אנחנו הרוב".
אנחנו הרוב?
אם אנחנו אכן הרוב, ואנחנו פועלים בשיטה דמוקרטית, כי אז היה קל לנו להביא את המאסה הקריטית לידי שינוי, ואנחנו כרוב היינו עושים את השינוי המתבקש. ואולם, אנו איננו הרוב, ואיננו מביאים את השינוי המתבקש בדיוק משום שאיננו הרוב. גם הקבוצות הנאבקות יחדיו, כתף אל כתף, ומנסות לבסס עקרונות משותפים של "צדק חברתי" מתקשות בכך.
השסתום של המחאה נפתח בשנה שעברה, והוא הביא לכיכר המדינה כמעט חצי מיליון איש ואישה, זקן וטף, אבל הגל הזה נשא בתוכו מגוון כה רחב של מטרות שהביא אותי לקחת את הסיסמה "העם רוצה צדק חברתי" ולהפוך אותה לסיסמה מייצגת יותר "העם, רוצה, כל מיני דברים".
אם נודה על האמת, והיא לא מרה בכלל, אנחנו איננו הרוב משום שאיננו חד-גוניים, איננו שטוחים בדעותינו, רצונותינו מטרותינו וחלומותינו. ודווקא משום כך, דרכינו נפרדות וכל קבוצה מתמקדת במטרה החשובה לה ומייצרת את הדינמיקה של השינוי במסגרת הנכונה ביותר למטרות הקבוצה.
אנחנו ערב-רב של קבוצות משנה, בתוך הים החברתי, עם זרמים עיליים וזרמים תחתיים, עם זרמים קרים וזרמים חמים, עם סחף ומערבולות, עם גלים גבוהים ונמוכים, עם קצף לבן וצח ולפעמים אנו נושאים אל החוף פסולת. שוחים בינינו דגים וכרישים, יש מדוזות שמביאות צריבה אבל גם דגי זהב.
הגנטיקה של הרוב
גם אם התחלנו את דרכנו בשנה שעברה במפץ גדול בכיכר המדינה, גם אם הפעמנו יחד את הלבבות, גם אם נטענו ביחד זרעים של תקוות, וגם אם נגענו ביחד בחזון המשותף ובחלומות, גם אם כל אלה קרו שם וסללו את הדרך לבניית מכנה משותף רחב המאפשר בניית מאסה קריטית של שינוי - משם החל התהליך אבל הוא שונה לגמרי מן הדרך שראינו למול עינינו.
אין זה מקרי שהמשותף לכולנו הוא המאבק לצדק חברתי אבל הדרך והמטרות של כל קבוצה שונות זו מזו. המרקם האנושי בכל קבוצה שונה, הדינאמיקות שונות, הדרכים הנסללות שונות, ואף שכל הנחלים של המאבק לצדק חברתי זורמים אל ים הצדק הגדול, התוואי הוא אחר, העוצמה אחרת, והכיוונים מתחלפים ומשתנים בהתאם לעוצמת ומבנה ההתנגדות שהנחלים הללו מתגברים עליהם בדרך.
הפיצול הזה בכוחות הוא תהליך אבולוציוני טבעי יותר ונכון יותר, התואם יותר את התוכנית האלוהית, מאשר את המבנה בו אנו מורגלים לחשוב כבני אדם בעלי אגו.
למחאה כיום אין מנהיג, אין הנהגה, אין מנהיגות, אין מונהגים. ודווקא משום כך היא בוגרת יותר, היא מכוונת יותר על המודל הטבעי, והיא עושה שימוש במודל הגנטיקה, הקוד האלוהי של עולם החומר. המחאה עובדת כמו גוף מורכב, שבו לכל תא יש תפקיד וכל תא ממלא את תפקידו ה"קטן" כחלק ממכלול של תאים שאולי אינם מכירים זה את זה על-פי שם, אך הם כולם חלק ממערך גדול המתפקד יחד באופן מופלא.
לא בכדי חיכתה המחאה החברתית המודרנית למנגנונים טכנולוגיים (אינטרנט ורישות חברתי), ככלים המסוגלים להעביר כמויות עצומות של מידע מדויק, בזמן אמת, במהירות מדהימה, במינונים גבוהים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו יצירת חיבורים "אד-הוק", חבירה ופיזור במהירות האור, ובעיקר - מיזעור התלות של התאים השונים בביורוקרטיה, בטכנוקרטיה.
חרף ולמרות הניסיון של הכוחות הנוגדים את המחאה החברתית לשתול את המסר שהמחאה נכשלה, ועל-אף שהכוחות הללו מנסים להצביע על "התפזרות" כוחות המחאה ועל העובדה שהיא אינה ממוקדת, אין לה רשימת תביעות מסודרת ואין לה הנהגה - חרף כל אלה, ובעיקר בזכות כל אלה - המחאה החברתית הצליחה.
האבולוציה כמפתח לרבולוציה
למחאה החברתית של היום יש יתרון עצום על פני המחאה החברתית של השנה שעברה. אנחנו מפוזרים ומרושתים, ולמרות שאיננו מסכימים על הכל, כולנו מסכימים על דבר אחד עיקרי, יסודי, מהותי: השיטה, המנגנון, המודל, הדרך, האופן שבו המאזן החברתי-כלכלי-ערכי-מוסרי מופעל כעת, אינו צודק ודינו להתפרק. כולנו עובדים יחד ולחוד, במקביל ובטור, על-מנת למוטט את המנגנון הזה ולהחליפו במנגנון צודק יותר. כוחנו בפיצול. כל מי שינסה לאגד, לאחד, לחבר, לקבץ יחד כדי לייצר הון פוליטי - יפול משום שרק האגו האנוכי רוצה לבנות לעצמו כוח. כוחנו בפיצול ובהימצאותנו בריבוי מקומות ומאבקים. עוצמתנו במיקוד הפרטני הבונה שגרירויות של צדק חברתי בכל תחומי החיים.
במודל כזה של מחאה חברתית, הפיצול עובד לטובתנו. אין ראש שניתן לגדוע (או לקנות בכסף), ואין לב שניתן לדומם (או להרעיל), ואין מוח שניתן לשתול בו רעיונות סותרים (או עריקה), ואין גוף שניתן לזהות ולחסום (או להמית). אנחנו לא הרוב. אנחנו מיעוטים שפועלים בנפרד למען מטרה משותפת אחת, גדולה מסך חלקיה, ומשום כך, על-אף שאיננו הרוב - אנחנו הרוב!
עם כל מכה שמנחית המיעוט שמחזיק כיום ברוב החומר, אנחנו מתפצלים ומפיצים את הקוד הגנטי של המחאה, מתרבים ומקימים תאים חדשים הפועלים בנפרד אך נושאים את אותו הקוד הגנטי של צדק חברתי. האבולוציה הזו היא המפתח לרבולוציה.
