אחת מן החידות הלא פתורות היא כי במדינה בה אין יום בו לא מתחדשת או מתחזקת דילמה התובעת השקעת משאבי חשיבה רעננים ומקוריים, חיה ובועטת הבנאליות הרדודה בצל הסיסמאות שהיא מפריחה. חייה של המדינה הזאת תלויים מאז קיומה מנגד. היא אינה יכולה לסמוך על השבועה של גדולי ידידיה להגן עליה תמיד, כי בעולם הבינלאומי התרת נדרים הוא חלק מחוקי הטבע.
היא מחויבת על כן, להיערך כאילו היא בודדת, להיות נכונה לקדם לבדה פני הרעה המתדפקת על שעריה גם במחיר של קרע עם אוהביה. אין לה אופציה אחרת. אבל בשעה שהיא מכריזה מפי מנהיגיה המדבררים עצמם עד זרה ואומרת, "ישראל היא מדינה חופשית והוכיחה בעבר, ומוכיחה בהווה, ועוד תוכיח בכל עתיד, כי אין לה אלא לסמוך על כוחה ועל עצמה", - היא משחררת לחלל המרחב התקשורתי אמירה בנאלית שיש לה יותר סקס אפיל מאינטליגנציה.
ישראל אינה שונה מן הבנאליה היריבה?
אבל בה בשעה ברור לכל בר דעת, כי בעולם בו מושלים הכוח הצבאי, המדיני, הכלכלי, הדתי, אין קיום לשום מדינה קטנה או גדולה אלא אם כן היא מכירה בחולשותיה ומנהלת מדיניות יצירתית ונועזת שחכמינו זיכרונם לברכה תמצתו אותה באמרה החכמה "איזהו גיבור - ההופך שונאו אוהבו", בידיו ובידי שותפים בעלי עניין.
אבל אם החוכמה הזאת יורדת לשווקים באזהרה כי "ישראל הקטנה צריכה להכיר במגבלות כוחה ואלא אם כן היא משלימה עם תלותה המדינית והצבאית במעצמת מנוף ידידותית, ומטפחת את התלות הזאת כשריר הירך המבטיח רק הוא את עמידתה", היא אומרת בנליה שאינה שונה מן הבנאליה היריבה האומרת את ההיפך.
הדילמה אינה נפתרת על-ידי שבירה וניפוץ של אחת מצלעותיה. כשם שהקיום הוא תמיד בסבך, כך גם המענה לצרכי הקיום הוא לעולם בסבך, והתרתו מחייבת שיקול דעת מתחדש, מקורי. פולמוס בו מוכיחים את ההווה על-פי העבר הוא בריחה. מה שהיה לעולם לא יהיה, ואמונה ברה כי הצלחה של תמול שלשום היא ערובה לברכה מחר, היא תיאולוגיה.
ביידיש השורשית היה ביטוי "עוילם-גוילם" שמשמעו היה כי יש בידי המניפולאטורים להטות את דעותיהם של ההמונים הנכנעים בקלות להתרשמויות קולקטיביות ועומדים בקושי במאמץ של חשיבה לגופה. הבנאליה היא המכשיר היעיל ביותר להשלטת סינדרום "עוילם - גוילם" על הציבור. מוכרים לו בנאליה והוא חושב בנאליה. "המומחים לכל הכותבים בעיתוניו חוזרים על הטיעונים על-פי צלע אחת של הדילמה כאילו הצלע השנייה איננה אלא עדות לחוסר האחריות של כוהני הצלע הבנאלית השנייה.
בעלי "כוחי ועוצם ידי" זקופי הקומה המעומלנת, מצליפים בבעלי "אל תמרדו באומות העולם יותר מדי", הדיפלומטים ה'חנונים', שמשכנו את הציונות שלהם על מזבח הפחד מפני פריצי הכפר הגלובאלי. הבנאליה דורשת שחור לבן, או או, או גאווה לאומית או תבוסתנות מחליאה, או מה שמצטלם נהדר כשקוראים לכך ימין ומצטלם לא פחות טוב כשקוראים לכך שמאל, וגם ימין וגם שמאל אינם אלא שמות עצם שאולים מאסמי הבנאליה מלאות הקש.
כזאת קורה גם לשיח הילדותי על הדמוקרטיה.
מצב אידיאלי לגרפומנים
יש דילמה בעידן התקשורת העובדת את זכות הציבור לדעת באדיקות יתירה. יש דילמה בעידן בו חופש הנגישות למידע הרלוונטי לחיינו הפך במשטרים הדמוקרטיים הפתוחים לזכות שיש לה מטענים הקרובים למטענים דתיים. סוכני המידע הם כמעט אין סופיים. כל מחשב ביתי הוא כור ליצירת אינפורמאציה ששלטון, כל שלטון, גם הנאור שבנאורים, היה רוצה להגבילו ולפקח עליו. ללא הועיל. האחריות שמגלים עורכים ועיתונאים חדורי אתיקה עיתונאית ומקצועית אינם יכולים לבנות סכר על הנהר המטפורי השוצף ידיעות בדוקות ובלתי בדוקות מכל מרחב גלוי ומכל פינה מסתתרת בעולם הגדול.
זהו מצב אידיאלי לגרפומנים המאמינים בעוניים כי כיוון שאי-אפשר להסתיר דבר ראוי לחשוף את הכל, וכיוון שהמידע הזורם נוגע לציבור אי-אפשר שלא לשתף את הציבור בדיון על המידע שניתז עליו מאשדות החשיפות הדרמאטיות.
ואז נכנסת הבנליה לפעולה. הכותרות מלמדות שיעורים באזרחות. ה"עוילם גוילם" יושב ולוגם אייז קפה במרפסת מוצלת על שפת הים ומתענג ללמוד מפי ראשי ממשלתו כי בדמוקרטיה הדרג המדיני הרואה ראייה היקפית את אירן המתגרענת, קובע! חידוש! אין על כן כל חשיבות למה שאמרו עליהם על קציני צהל הממונים הרואים ראייה מצומצמת מבצעית את המשתמע אופרטיבית מן הראייה ההיקפית. על כן, "הפצצה טובה מפצצה", ונובמבר ואובמה יכולים לחכות...
התמכרות לסיסמאות חד ממדיות
סמוך, הכל סמוך בארץ, עומדים אנשים על יד דוכן של קיוסק ולוגמים דיאט והם "עוילם גוילם" השומע כי בדמוקרטיה הדרג המדיני שהוא לעולם פוליטי מאזין היטב היטב לדרג המקצועי ומקבל החלטות שלעולם תישענה על חלופה מקצועית אחת מן הרבות שהוגשו לפניה. על כן, לא תהיה לא פצצה ולא הפצצה, ונובמבר יכול לקרות, וגם אובמה...
כמה בנאלי. כמה התמכרות לסיסמאות חד ממדיות. כמה התעלמות מן הדילמות הנושכות שאינן בוחרות לא בימין ולא בשמאל ומתפללות שהאחריות לא תהיה נושא להשלכת פצצות בוץ הדדית שתוקפת את היריב ולא את הנושא, ומקווה כי השכל הישר יקום לתחייה לפני שהבנאליה תקבור אותו סופית בטורי עיתונים והתקשורת אפילו לא תבוא להלוויה.