פעם יצא שמו לפניו כ"טרטור", בעוד שעכשיו הוא מוכר כ"זובור". אלא שבסך הכול זו אותה הגברת בשינוי האדרת. הוא חל על מצטרפים חדשים למסגרת קיימת, בדרך כלל נוקשה ביותר.
בעבר הרחוק היו קורבנותיו העיקריים של טקס ההתעללות וההשפלה חניכי פנימיות, כמו זו, למשל, של בית הספר החקלאי "כדורי", שעם תלמידיו נמנה גם
יצחק רבין עליו השלום. על-פי מיטב המסורת הפרוסית שהייתה נהוגה בבית הספר הזה, הפכו ה"אליפים" הירוקים, תלמידי שנה ראשונה, לקורבנותיהם התמידיים של "ותיקי" השנה השנייה. אלה עשו בהם שפטים, ככל העולה על רוחם, ואיש לא העז לפצות פה כנגדם.
אבל "כדורי" לא היה מוסד החינוך היחיד שאימץ את התורה הפרוסית. את המסורת הנוקשה של בית הספר הזה אימצו בחדווה ובשקט בשקט גם פנימיות רבות אחרות. הצרה היא שכל מה שנעשה בין כותליהן מחוץ לשעות הלימודים היה בבחינת הס מלהזכיר.
חישול גבריות
יותר מכולם היה זה צה"ל שהנהיג את מסורת ה"זובור" ובעיקר בקרב יחידות קרביות. קראו לזה "חישול גבריות", ולחלופין גם "קריעת תחת" לשמה. בשלהי שנות ה-50 של המאה החולפת צבר ה"זובור" הצבאי שיאים חדשים. כמי ששרת באותה תקופה כטירון ירוק, עברתי על בשרי, כמו רבים מעמיתיי לפלוגה, טקסי השפלה קשים ומרים.
הראשון שבהם היה טקס קבלת הפנים בבסיס הטירונות, ומעשה שהיה - כך היה: על המשאית, שהובילה אותנו מבסיס הקליטה והמיון, ישבנו כולנו, צפופים כסרדינים. ברגע שהגענו לשער בסיס ההדרכה, כבר המתין לנו שם המ"כ התורן, נפוח כולו מרוב חשיבות. בלא לחשוב פעמיים הוא פקד עלינו לקפוץ מייד מהמשאית החונה, אלא שברגע הקפיצה דאג הנהג להתניע את המשאית ולהזניקה, כמובן ללא אזהרה מוקדמת, וכולנו השתטחנו, מלוא קומתנו, עם כל הכבודה שלנו, על רצפת המחנה, לקול צחוקו המתגלגל של המ"כ. "זהו רק הסיפתח" - הוא מיהר להרגיע אותנו, ובהרף עין בא ההמשך. על-פי הפקודה הבאה הוטל עלינו לשכב, לפי תור, על אחת מחביות הפח הלוהטות מהשמש שניצבו במקום. אחדים מאיתנו פיתחו צלקות, בעוד אחרים סבלו מכוויות. להתלונן לא היה אז למי. אחרי ככלות הכול עדיין לא נולד אז נציב קבילות החיילים.
טירונים מושתנים
אבל זה היה רק הרישא. את ברכת הבוקר שלמחרת קיבלנו היישר מפי המפקד הקשוח: "אתם טירונים מושתנים ואתכם נעשה ככל העולה על רוחנו, משום שהחוק הצבאי מגיע רק עד שערי הבסיס ואיננו נוהג בין כתליו". וכדי שנקבל עלינו את הדין שאין לנו שום זכויות, נצטווה כל אחד מאיתנו, הטירונים, להתוודות באוזני המפקד שלנו שהוא, החייל הירוק שזה אך התגייס, בסך-הכל "טירון מושתן" ולא יותר מזה.
אם לא היה די בכך, הרי שבשתיים בלילה, אחרי יום-אימונים מפרך, הוזעקנו לקול מקבץ של כדורי דומדום, למיפקד לילי, עם מיטות נגררות. ובבוקר שלמחרת, טרוטי-שינה ובאפס כוחות, יצאנו למסע אלונקות מפרך, מלווה במשמעת מים נוקשה. בחלוף כל שעה עגולה התיר לנו המ"כ ללגום מהמימיה שלמותנינו, על-פי פקודה של "מימיה הרם". שתי דקות לאחר מכן כבר ניתנה הפקודה של "מימיה הורד" - סימן ברור לאיסור השתייה.
את מסע האלונקות סיימנו עם חולצות צבאיות דביקות מזיעה, כששום כביסה שבעולם לא הצליחה להסיר מהן את כתמיהן, ואילו את היבלות הקשות, שתפחו על רגלינו מרוב הליכה, טרח החובש הקרבי שלנו להסיר ב...סכין גילוח לא מחוטא.
בסך הכול היה זה רק מעט מזעיר מרצף ארוך של מנהגי ה"זובור" מאותם הימים. למותר לציין שבחלוף יותר מיובל שנים, מתפרש כיום כל מעשה שכזה כלא פחות מהתעללות לשמה, הגוררת אחריה עונשי מאסר והורדה בדרגה.
