מס הערך המוסף הינו מס קבוע המוטל על כל המוצרים והשירותים במשק. מע"מ הוא מס טפילי. הוא אינו מוטל על המוצר או השירות הגולמיים, אלא על כל שלבי המיסוי שלפניו. מכונית בערך של 50 שקל בשערי המפעל, צוברת מסים כמו מיסי נמל, מכס, מס קניה, בלו על הדלק של האוניה והמשאית, שהכפילו את מחירה ל-100 שקל. המע"מ המוטל עליה היה 15, שבקרוב יגיע ל¬-17, וההפרש אינו 15 אחוז מ-50 כלומר 7.5 שקל, שהם ששית מן המכונית, אלא 17 אחוז מ-100, כלומר 17 שקלים, שליש ממחיר הרכב.
אין חולק על ההכרח של המדינה לגבות מס לצורך פעולותיה ההכרחיות. מע"מ הוא מס נפלא במשק אחיד, שקוף, שמורכב כולו משומרי חוק הנאמנים למדינה. אך התבוננו במדינת ישראל, מן הירדן ועד הים, ואמרו לי שזו המדינה שאתם רואים. ואם לא, אזי מס ערך מוסף הוא מס רע, המכה בשומרי החוק ונותן פרס לפורעיו.
בלי מע"מ ובלי בצלם
רכבו בן השבע של מוישה עצר בשל רתיחת נוזל הקירור. הוא שואל את נהג הגרר לאן כדאי להביא את הרכב. הלה יציב בפניו שתי אפשרויות: מוסך הגובה מע"מ על כל חלקי החילוף ועל העבודה, או מוסך שאינו משלם מע"מ על חלקים ואינו גובה מע"מ. התשלום במזומן בלבד כמובן. די בניחוש אחד באיזה מוסך מוישה יבחר. גם למותר לציין כי החלפים במוסך השני הם מזויפים או גנובים, או מחודשים במקום שמצוי מחוץ להישג ידה של מדינת ישראל (ומדובר בערך ב-60 אחוז משטחה מדינת ישראל ה"ריבונית").
לאותו מוישה, שחסך כסף רב כאשר תיקן את רכבו במוסך של בלי מע"מ ובלי בצלם, נולד במזל טוב בן. על הפרק עומדת ברית המילה. מוישה, כפי שראינו אינו פראייר. הוא מתקשר לשני מוהלים, האחד גובה 1000 ש"ח (המחיר הרשמי של רבני צוהר) כולל מע"מ, ומתגאה במתן חשבונית כחוק. השני גובה 700 ש"ח, במזומן כמובן, המשקפים את העובדה שאינו משלם מע"מ, אינו מצהיר על הכנסותיו, ומזומניו נעלמים ללא הותיר עקבות לתוך הכלכלה השחורה המשגשגת מן הירדן ועד הים.
מוישה בונה בית, כדי לשכן בו את אשתו ובנו החדש. לאחר ששילם בחירוק שיניים את כל המסים הכרוכים בחכירת שטח מנהל, הוא מחפש עתה קבלן. קבלן א' מציע הצעת מחיר לבית של מיליון שקל, ומצדיק את המחיר במע"מ שעליו לשלם לכל הספקים והפועלים החוקיים שעליהם שילם מס מעסיקים וביטוח לאומי וביטוח בריאות. קבלן ב' מציע לבנות את הבית במחיר של 700 אלף שקל במזומן כיוון שהוא למעשה רק מתווך. העבודה תתבצע על-ידי האח של המוסכניק של בלי מע"מ ובלי בצלם, שאינו קונה בטון ממפעל, אלא מכין אותו בשטח מחול שנכרה בגניבה, ממלט שנמכר לרש"פ במחיר הקרן ועשה סיבוב חזרה, ומברזל בניין שהוזמן לכאורה לבניין ברמאללה ועשה גם הוא דרך דרום הר חברון על סולר שעליו לא שולם מע"מ. אומנם חל עיכוב בבנייה, כיוון שכמה פועלים ללא אישור מן הכפר ניסו לדרוס את החיילים במחסום הפתע ואחד מהם נורה. אבל לא נורא. יש עוד פועלים מאותה חמולה.
כניעה לסחטנות ה"חברתית"
מוישה הוא חשמלאי המשמש קבלן-משנה בחברת תרופות, שביקשה להרחיב את המפעל ברמת בית שמש. הקבלן שכבר הגיש הצעת מחיר חזר בו. העלאת המע"מ מחייבת אותו להעלות את המחיר למבנה החדש. מדובר ב-100 אלף ש"ח נוספים. מבחינתה של מועצת המנהלים, שגם כך הייתה חלוקה בדבר הכדאיות שבהקמת המפעל בישראל, העלאת המחיר היא בבחינת הקש ששבר את גב הגמל. המפעל לא יורחב אלא ייבנה בבולגריה, שבה אין מע"מ על השקעות חוץ.
מוישה בא לדואר לשלם מע"מ, ומייד אחריו מגיעות שלוש בדואיות המקבלות כסף מזומן מידי אותה פקידה שגבתה ממוישה את המע"מ. מוישה מביא את אבא שלו לחדר מיון. שם הוא פוגש את ג'יהאד אבו-עיסא מרהט שלמד "רפואה" בעיר שדה ברומניה, החל התמחות במחלקה פנימית בבית חולים במרכז הארץ, וקיבל חצי מיליון ש"ח על-מנת שיעבור לבית חולים "פריפרי". בכסף הזה בנה עוד מבנה בלתי חוקי בפזורה שבאום-בטין, בין חורה לעומר, שעבורו רכש מקרר, טלוויזיה 60 אינץ' וכולי.
היות שכל זה ידוע גם לשר האוצר, הוא יפעל להעמקת האכיפה על הכלכלה השחורה. הדבר מחייב תקציב נוסף לקליטתם של חוקים נוספים, או לחכירת שירותיהם של משרדי חקירות, שהתשלום על שירותיהם כולל מע"מ. ואם התקציב גדל, יש להעלות שוב את המע"מ, וחוזר חלילה.
מזה עשור אנו שומעים כי ככל שהמיסוי עולה, כן יורדת הגבייה. עשור של הורדת מיסים על שירותים ומוצרים הביאו להרחבת המשק ושגשוגו. הורדת המע"מ עודדה את הצטרפותם של בתי עסק נוספים לכלכלה השקופה. לעומת זאת, אנו עדים להדפסת כסף חסרת בסיס כלכלי, שבסופו של דבר גורמת לאינפלציה, להגדלת הגירעון בתקציב, הגדלת הגירעון במאזן התשלומים, הטלת מיסים נוספים על יוצרי ההכנסה האמיתיים, ולהחרפת התחושה שהמדינה משרתת בעיקר את מי שתוקע את אצבעו בעינה.
מדוע חוזר הגלגל לאחור לעידוד הכלכלה השחורה? תנועת "הצדק החברתי". לחץ התקשורת על ממשלת ישראל הביא להתפוררות ההיגיון הכלכלי. ממשלת ישראל הבטיחה הבטחות ללא כיסוי - כסף לרופאים, כסף לעובדים סוציאלים, כסף לעובדי הנמלים, כסף לשובתי הרכבת, והרבה כסף למעונות היום, לדיור ציבורי, לסבסוד שכר דירה ועוד. אם נוסיף לכך הוצאות שנדחו כגון בניית גדר-מערכת בגבול מצרים, מיגון עצמנו לדעת, הסתמכות על מקורות אנרגיה שהתאדו (גז מסיני) - והנה נפערת תהום תקציבית הדומה לזו העומדת בפני כל המדינות שהדפיסו כסף בלי חשבון: יוון, איסלנד, אירלנד, וספרד. פניקה. אובדן עשתונות. ומה יותר קל מלהעלות שוב את המע"מ?
מדינת הרווחה שהובטחה לנו היא הבטחה ריקה, אלא אם תעמוד בתנאי הבסיסי ביותר של כל משפחה, חנות או מפעל: איזון תקציבי. מדינה אינה מיזם עסקי המשקיע היום על-מנת להרוויח בעוד חמש עד עשר שנים. מדינה היא מסגרת חוקתית-ביטחונית, וכאשר היא הופכת לכלי כלכלי שהפוליטיקה והתקשורת קובעים בה את הקצאת המשאבים, היא נשאבת בהכרח לתוך מערבולת שסופה בור ספיגה. אין היגיון בהטלת מיסוי נוסף על הכלכלה השקופה. יש היגיון בהקטנת הוצאות הממשלה, ובמיוחד במספרם של עובדי המדינה ונתמכיה. אין היגיון במתן פרס לאלה שלמדו לסחוט מן הקופה הציבורית - כלומר מאיתנו - הרבה מעבר למה שיש בה. יש היגיון בסיכול תרבות ה"מגיע לי", בהדרת שיח הזכויות, בעידוד הציבור העובד והיוצר, בדרישה מתושבי המדינה לחיות מפרי עמלם.
