לפני כחודש באה הגאולה. הדוח המהפכני של וועדת השופט
אדמונד לוי שהוזמן על יד ממשלת ישראל פתר באחת את בעיות הריבונות על יהודה ושומרון. שלנו היא שלנו. כך קבע חבר הלאומים בכתב המנדט לאחר מלחמת העולם הראשונה. הנה תמה ההתנכלות הגזענית של דוח טליה לששון לתושבי יש"ע. אבל בינתיים הכל נכלמים וכובשים פניהם בקרקע. לא חוק הסדרה ולא רכישה חוזרת של קרקעות במגרון ולא הסכמי האולפנה. הכל לכפרות. המאחזים עדיין נהרסים בידי לובשי השחורים בניגוד להוקעת אדמונד את פעולות ההרס הבלתי חוקיות.
הדוח קבע שישראל אינה מדינה כובשת ביהודה ושומרון. קבע. אז קבע! קבע כי ההתנהלות המשפטית של הפרקליטות והמנהל האזרחי פוגעות בזכויות היסוד של העם היהודי. קבע. אז קבע... הוא קבע כי טענות על קרקעות הנטענות להיות אדמות פרטיות של ערבים אין מקומן בבג"ץ אלא בבתי המשפט הרגילים שבהם ניתן להביא ראיות. קבע. אז קבע...
מי שולט במדינה?
עיתונאים נכבדים שואלים שאלת תם שכל תינוק יודע עליה תשובה. מי שולט כמדינה. היועץ המשפטי או ראש הממשלה. שואלים. אז שואלים...
קשה אך גם צבוע מאוד להפריד בין היועץ המשפטי, ראש הממשלה ו
אהוד ברק כאילו ישנה ציפייה אמיתית לשלטון פרו-יהודי. אפילו ניצחון על אירן יקדם את ההתכנסות. תשאלו את אולמרט. מדוע זה קורה? כי מקורות הזכות אינם בדוח אדמונד לוי וגם לא במשפט הבינלאומי, כפי שהוא עולה מאז הסכמי סן רמו והצהרת בלפור, הנזכרים כמקור הסמכות של זכויות היהודים.
במגילת העצמאות אין זכר להסכמי סן רמו. במקומם בא "צור ישראל". כינוי שכולם הסכימו להתחבא מאחריו. כדי שכל אחד יבין מה שהוא רוצה. אבל צור ישראל אינו שותק. הוא מציג את עמו ככלי ריק. במקום לצעוק לה' צועק הציבור אדמונד לוי. אבל רק צועק ואינו מתכוון. הוא מעדיף, כמו מנחם בגין, את
משה דיין בשלטון, כמו שנתניהו מעדיף את אהוד ברק. הלגיטימיות של הליכוד הייתה מאז ומתמיד מוגבלת. זאת מעצם היווסדותו המניפולטיבית על-ידי שרון, בשלטון מפא"י. הליכוד הוא יישות אנטי ריבונית. לכן האוניברסיטה באריאל מאוימת וגם מדינת ישראל עצמה כולה מאוימת והעם היהודי כולו מאוים.
כי היהודיים מעדיפים בינתיים דמוקרטיה מדומה על אמת נצחית.
בתוך עשרה שבועות כפי שאמר ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי זה אמור להשתנות.