ביוגרפיה בדויה

כך שוב, בנועזות, היא ניגשת לכתיבת הספר הנוכחי שבו אינה מתחשבת בסוגות של ספרות, אלא יוצרת כתיבה משל עצמה שאיני בא להגדירה, אם זו תת-סוגה ואולי אף סוגת כלאיים חדשה. ולמה להגדיר? עוד אוסיף את דעתי ואומר, כי הרשות נתונה לכך לכל יוצר, ופריצת מסגרות יכולה להיות ברוכה. לכל יוצר ולכל יוצרת הזכות לכתוב על-פי דרכם, והסוגה או כל הגדרה אחרת אינן צריכות להיות אבני בוחן שבהן תימדד היצירה. "מכתבים לאשכול", אפוא, הוא ספר שכולו מכתבים שנשלחו כביכול אל לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של מדינת ישראל. עם זאת, על-אף שכולו בנוי מכתבים בלבד, אין זה רומן מכתבים. אין בו מבנה של רומן מכתבים, גם לא מבנה של רומן, אין בו זרימת עלילה או זרם של תודעה, והמכתבים כתובים בידי מספר דמויות. אין אף מכתב של גיבור הספר, שהוא לוי אשכול, מן הסיבה שזהו בדיון. אבל בצורה שאולי תראה מוזרה אני אומר שזוהי סאגה, ספר צנום אך שנוטלים בו חלק יותר משלושה דורות של בני אדם: שלוש נשים שכתבו מכתבים אל לוי אשכול, כל אחת בתורה. ונשים אלה הן שושלת: סבתא, אם, בת. בנקודה מסוימת אחת גם הנינה מגיחה - והספר מכיל אהבה, למרות שאין בו אף לא מגע אחד של שפתיים, או חיבוק אחד, או גיפוף אחד, או הצהרת אהבה ישירה אחת. על-אף שזהו חיבור בדוי. אבל, כאמור, גם משום כך. כי הבדיה היא הנשים בלבד, הן וחייהן ומכתביהן שלא נתקיימו מעולם. מעשה יוצא דופן מעשה יוצא דופן עשתה נירה תובל, הסופרת והמשוררת, בכתיבת הספר הזה, ויש בי הערכה לניצוץ שהבליח בה והוליד את הרעיון המיוחד לכתיבתו. בכישרון וביכולת המיוחדים לה, בנכונותה להשקיע, בראה תובל שלוש דמויות של שלוש נשים, (שלא להתייחס לנינה, הדור הרביעי), שלכל אחת מהן היה עניין שאשכול יחזיר להן מעצמו, ואני נמנע מלומר אהבה. כי האהבה כאן אינה במובנה המקובל. האהבה כאן מקבלת משמעות של ידידות ודאגה ארוכות שנים ונאמנות. ובכן, אם נתייחס לשלוש הנשים הבכירות, נוכל למנות את הסבתא, ברוניה שכטר, שהייתה לה בת אותה רצתה לקרב אל לוי, הצעיר המוכר שגדל מול עיניה, הנחמד והמבטיח, אותו היא רצתה למען בתה שהנה היא מגיעה אל פרקה. לשם כך, בהיותו כבר רחוק מהן, והן באוקראינה, היא מעבירה איגרת ראשונה בידי שאר בשרה כדי שתימסר לו. השנה שנת 1910 ולוי אך בן שבע עשרה שנים, וכבר הוא מדלג מכאן לשם, מכברת ארץ אחת לשנייה ומחפש את דרכו הרעיונית, הציונית. אבל היא מוצאת לנכון לחרוש את הקרקע הבתולה ולהכין אותה לזריעה. "בני, אומנם איני אמך, אך חשה אני כאילו כך הדבר. הרשיתי לעצמי לפנות אליך בדברים בזכות היכרותנו רבת השנים. אני ברוניה שכטר, זוגתו של ברל שכטר ואמה של מלינצ'קה, מכירה את הוריך היקרים עוד לפני שנולדת..." (עמ' 15) - כך היא מתחילה, וכמובן היא מקווה להביא אותו אל בתה. ועוד היא כותבת: "לויני, עודך נער, אך בקרוב תהיה עלם צעיר ותצטרך לבחור באיזה צד של הדנייפר יזרמו החיים שלך." (עמ' 17) מילנצ'קה היא כמובן בתה, אותה היא מקווה לקרב ללוי הצעיר בתקווה לשידוך טוב ומוצלח, על-אף שהוא הועיד את דרכו לפלשתינה. ועם חלוף הזמן והנערה גדֵלה, היא כותבת עוד, כאשר השנה כבר שנת 1912: "אתה בטח לא זוכר, כשאתה ומילנצ'קה שלי הייתם קטנים נסעתי בעגלה לקייב... את מילנצ'קה השארתי אצל אמא שלך, בעד זה הבאתי לה חוטים ושתינו עשינו כל החורף וילונות תחרה..." (עמ' 18). "עלם נכבד, אתה צריך כבר להשקיע מחשבה בחיים שלך... אנחנו משפחה משכילה, הבת שלנו גם. היא אומנם אופה, מתקנת בעצמה את בגדיה, אבל גם חכמה, שיהיה לה על מה לדבר עם בעל משכיל..." (עמ' 19) הנה כך היא כותבת לו על בתה: "גם חכמה". ומתוך כל אלה אנו מבינים איך נראה ואיך התנהל העולם של אז ומה היה בו, והנה, השנה היא שנת 1913. הבחורה כבר עצמאית, ומי שכותבת לו זו מילנצ'קה עצמה, (לא רק אופה ותופרת!), שכנראה מתפתחת בה אהבה אפלטונית לפחות, או כמיהה אמיתית בהשפעת זיכרונות מילדותה בסביבתו, בוודאי גם בהשפעת אמה. והיא כותבת ומודה לו על הספר ששלח לאמה, (היא על זה ששלח ספר לאמה, ובוודאי היא עושה זאת בדחיפה של האם), ואחר כך מבקשת שיספר לה על תנועת "צעירי ציון", אותה הזכיר במכתבו אליהן, כפי שהיא כותבת. הנה כך, כדבר המובן מאליו, מתכתב עמו עכשיו הדור הבא, כשהדור הקודם, מולידו, עומד מאחוריו ומניע אותו. נירה תובל נמנעה מלהביא תשובות של לוי אשכול אל הנשים שבספר - והלא שלושתן דמויות בדויות ולא ייתכן שיכתוב להן. גם לא יכלה לבדות עבורו ביוגרפיה, כמובן. לפי כך הן אלה הכותבות אליו ובדרך כלל הן מרמזות במכתביהן על תשובותיו כביכול, ועל מעשיו - שאכן עשה, ועל מאורעות חייו - שאכן קרו. כך אנחנו מתוודעים בעקיפין לתחנות חייו של לוי אשכול, ואנחנו יודעים שמאוחר יותר מילנצ'קה כבר כותבת אליו לפלשתינה. הזמן חולף והוא במעשיו, ובשנת 1915, לאחר שכפי הנראה נואשה, היא כותבת לו כי נישאה לאיש. "תמורות רבות חלו בחיי, הכול לפי התוכנית: נישאתי לאיש אשר חולק אתי אותן אידיאולוגיות, שבמכתבך האחרון היטבת להסביר לי את טיבן... בעלי, אלכסנדר גרוס, נוסע בשליחות לפלשתינה, לזכרון יעקב. אני מפאת הריוני הקשה, אמתין לו בוינה... הנכון הדבר שהיית בירושלים? שאתה גומע את המרחק בין פתח תקוה ליפו פעמים אחדות בחודש? שהקמת איגוד לחלוקה שיויונית, רווחית וצודקת של העבודה?" (עמ' 27) - ובמכתבה הבא היא כבר מכנה אותו "ידידי היקר", וחותמת לא כמילנצ'קה שכטר, ולא כמילנצ'קה, אלא בשם מרים גרוס. מה שבלבה פנימה אינו מניח לה, והיא כותבת אליו לכל מקום, אינה מניחה לו לשכוח את קיומה ואת היותו מצוי תמידית בהוויה הפנימית שלה. גם בהיותו מחוץ לפלשתינה היא כמו דוהרת אחריו, ואם אינה מוצאת תואנות, הרי שהמאורעות עצמם מספקים לה אותן. כך מגיע מכתבה אחריו לפראג: "שולחת אני אליך איגרת זו עם אלכסנדר בעלי, ששם פעמיו אל הקונגרס הציוני השמונה עשר בפראג. יודעת אני בוודאות כי אף אתה תהיה נוכח בו, ועקב הטרגדיה האחרונה שאירעה בארצנו, הרצח הפוליטי המזעזע של עמיתך חיים ארלוזורוב וההתפתחויות שלהן אני עדה בגרמניה, ראיתי חובה לכתוב לך." (עמ' 49) מעט אחר כך אנו למדים כי בתה, אהרונה, הגיעה אל פרקה וכי הם מתכוננים לחתונתה. היא כבר בזכרון יעקב, המעברים מהירים ומובנים מהמכתבים. כך נוהגת נירה תובל, בדמיון שמדהיר את הביוגרפיה המדומה של הנשים שבספרה, ומצליחה לשתול במכתביהן את תחנותיו. השנה כבר שנת 1939, והיא שולחת לו, מזכרון יעקב לדגניה ב' שם הוא חי באותה עת, הזמנה לחתונה אהרונה בתה. לו ולאשתו אלישבע. אם כן אהרונה, דור שלישי, נכדתה של ברוניה שכטר שפתחה את השושלת שבספר, מתחתנת. במכתב בודד אף מובאת דמות נוספת, של נערה או אישה צעירה בשם מיכל, שהיא נכדתה של מילנ'קה או מרים, בתה של אהרונה, נינתה של ברוניה, ואני מאזכר זאת על-אף הופעת היחידה בספר, כי היא כותבת לו כבר כמי שהיה שר האוצר במדינת ישראל. הביוגרפיה של מדינת ישראל המחברת, נירה תובל, במעופה מצליחה לשלב את דמיונה עם המציאות שהייתה, עם מאורעותיה של המדינה, ואין ספק שכתיבת הספר דרשה השקעה גדולה, עבודה מרובה ותחקיר רציני, מה שהפך ספר צנום כזה למה שמכיל סאגה שלמה וקיצור תולדות השנים ההן מנקודת המבט המיוחדת אותה היא מביאה. ייאמר כאן כי מוצהר בספר שהביוגרפיה בדויה, כי שלוש הנשים הן בדויות, וכי משפחת אשכול נתנה לכתיבתו ולפרסומו של הספר את ברכתה. בשנת 1954, אנו מגלים על מותה של מילנצ'קה, כאשר אהרונה מספרת לאשכול במכתבה: "אמי אכן הייתה אישה נפלאה. היו לה בחייה, כמו לכל יהודי בעת הזו, מנות הצער והדאגה, אך היא הייתה נאהבת כל חייה... והיה לה ידיד, הרי זה אתה, בעל ערך ובעל שיעור קומה שאליו יכלה לכתוב מהגיגיה בכל עת." (עמ' 75) - ואחר כך: "לוי אשכול היקר, ראש הממשלה. בימים טרופים אלה מקווה אני שתמצא את הדקות המעטות הדרושות למכתבי זה שכולו עידוד. לבי אתך מאז נאומך הבלתי מהוקצע ששודר ברדיו. ממנו הבנתי באיזה לחץ אתה מצוי... ברגע האמת נתייצב מאחוריך כאיש אחד, עד אחרון המלהגים." (עמ' 90-91) אבל לכל בן אנוש יש קץ, ובפברואר 1969 היא כותבת לאשתו (השנייה) מרים ולבנותיו: "תנחומים מקרב לב על מותו של ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול (שקולניק), שהיה בעל, אב וסב מסור. מר לוי אשכול היה ידיד המשפחה ואהוד עלינו משחר חייו עד מותו..." (עמ' 95) כך מצויר בבדיה הזאת האיש ששלוש נשים ליוו אותו מרבית חייו, כאילו אהבתה של זו עברה לזו ועברה גם לזו ולבשה את הדמות שהיא לובשת - והנה קמה סופרת ומשוררת ברוכת כישרון ודמיון ונתנה חיים לדמויות שדמיונה צייר, ואחר כך באה ושזרה אותן בביוגרפיה שלו, שהיא גם הביוגרפיה של מדינת ישראל באותן השנים. לפי כך ראוי ספר צנוע זה להערכה, וקודם כל על הרעיון יוצא הדופן עצמו, שקרם עור וגידים בעטה של המחברת מתוך הערצה ברורה לאיש הצנוע שעשה לא מעט למען המדינה. וכמו שכותבת מילנצ'קה באחד ממכתביה המוקדמים לאשכול: "מתגעגעת לאנשים שהכרתי בימי חיי וגם כשהם קרובים אלי, מעבר לשדה, הלאה מכביש העפר הצופה אל האגם..." - כך גם כנראה תחושותיה של המחברת, ואני חובר אליהן. האין זאת שכולנו כך? אין אנו חשים געגועים לאותן שנים שהיו ראשונות וראשוניות של המדינה? אותן עשרות שנים של תקומתה, שנים של בנייה, של עוררות, של פריחה ותקווה? אני בטוח בתחושתי שהמחברת חשה כך בבואה לכתוב את הספר הזה. ואם אכן כך, מי אם לא לוי אשכול בין ראשי ממשלותינו, בעממיות שלו ובאבהיות שהשתקפה ממנו יכול להזכיר חום ותום של אותם ימים? כך מובאים יחד סיפור חייו של איש גדול ואמיתי שנולד ומת, וכך מובא סיפור חייהן של נשים בדויות שחיו וכתבו לו ומתו מבלי שיהיה להן צורך להיוולד. נירה תובל: "מכתבים לאשכול", הוצאת "חממה ספרותית", 2011, 96 עמ'.