פצצת המציאות האטומית
אנחנו לומדים להיות קהי-חושים, עד כי לפעמים, האמת צריכה ליפול על ראשינו כדי שנכיר בה. זה קרה לניוטון עם התפוח וזה עומד לקרות לנו עם הפצצה האירנית. לאחר שניוטון חטף תפוח על הראש הוא הגיע לתובנות וניסח באמצעות שלושת חוקי ניוטון, את הבסיס לפיזיקה. וכאן, נשאלת השאלה: אלו תובנות אנחנו נגלה מהפצצה האירנית ומה הם החוקים שנחוקק לאחר שנגיע לתובנות הללו?
גם
בנימין נתניהו ו
אהוד ברק חטפו על הראש כמה "מכות-מציאות" בטרם הגיעו לתובנה המאפשרת להם לעבוד יחד בצוותא, כמו "פרוטון" ו"נייטרון" המהווים יחדיו את גרעין האטום. וזאת, למרות הבדלי השקפת העולם האישית שלהם, ולמרות שהכוח המניע אותם שונה. האלקטרונים המרחפים סביבם רק מעצימים את יכולתם כפרוטון ונייטרון.
בנימין נתניהו ואהוד ברק נלחמו ביניהם על הזכות להנהיג את מדינת ישראל, ולעסו זה את זה במערכות בחירות שונות, עד שהבוחר גזר את הדין והכריע ביניהם. זו הייתה המכה שלהם, עד שלמדו ששיתוף פעולה ביניהם, מועיל להם הרבה יותר. הנמשל שלהם מן הקרב על הבכורה הוא שבמקום לריב עליה, אפשר פשוט לחלק אותה ביניהם.
הצבא נותן שמות לעמדות הקרב, ועל-ידי כך מאניש אותן (מלשון האנשה), ומעניק להן חיים משל עצמן. נתניהו וברק, כמו שני הורים גאים, נתנו שם לעמדה שעליה הם מגינים, והעניקו לה חיים משל עצמה. מעתה תיקרא מלחמת ההישרדות האישית שלהם: "משילות".
ברפובליקות הדיקטטוריות של העולם הערבי (וגם בקוריאה למשל), שומרים על השלטון ומעבירים אותו מאב לבן. בישראל יש "דמוקרטיה", והציבור מאמין בזכותו וביכולתו לבחור. למרות שאין לאמונה הזו אחיזה במציאות, היא עדיין אמונה רווחת וכללי הטקס מחייבים בחירות אחת לארבע שנים.
מודל ה"משילות", הוא המצאה גאונית, כזו המאפשרת לצמד 'נתניהו את ברק', לגשר על הפער בין מודל השלטון המועדף עליהם לבין "הבעיה הדמוקרטית". אחרי שערכו כמה ניסויים לשוניים עם "המשכיות שלטונית", וגם "רצף שלטוני", ואפילו "יציבות שלטונית", הגיעו לבסוף למודל שיכול לעבוד טוב במסגרת האילוצים של "הבעיה הדמוקרטית", והעניקו למודל הזה את השם: "משילות".
משל המשילות
איחוד הכוחות הזה מאפשר להם לנהל קרב שמירה על הבכורה, להתבצר בבונקר של עמדת הקרב החדשה שלהם, ולירות מתוכו על מי שמנסה לקחת להם את הבכורה. הבכורה הפכה לבת-ערובה בידי הצמד שהתאהב בה.
אצל טולקין, מחבר "שר הטבעות", הם דומים אולי לשלדי המלכים הרודפים אחר טבעת הכוח, משום שהתאהבו בכוח המוחלט המוקנה לעונדיה, אך מי שמיטיב לסכם אותם הוא דווקא היצור "גולום", עם פיצול האישיות, כאשר הוא משמיע את הקריאה המאוהבת שלו לעבר הטבעת המעניקה את כוח השלטון האולטימטיבי, באומרו: "my precious".
מי שמתבונן בצמד הזה מהצד, מבין שהם מתנהלים יחד כמו שני שומרי הראש של שרביט השלטון, בעוד שהקרב כבר מזמן אינו על מודל השלטון, על איכותו, על הישגי השלטון או על טובת הנשלטים, אלא על עצם החזקתו. במודל החדש שהגו יחדיו: זהו קרב על "משילות".
כנמשל בעצמי, תחת שרביט ה"משילות" הזו, מתחזקת אצלי, יותר ויותר, המסקנה המתבקשת מן הקרב על ה"משילות", ולפיה, המשילות הזו כבר אינה אמצעי המקדש את המטרה, אלא שהיא הפכה למטרה בפני עצמה. הם רוצים למשול. נקודה.
בקרב על המשילות הזו, הכל כשר, כולל, למשל, עסקות אפלות הכוללות את כל מה שמרחיק את הבחירות, ומטרתן היא הרחקת הבחירות ותו לא. העסקה להכנסת קדימה לממשלה הייתה מימוש של מודל המשילות, וכמוה גם העסקה להוצאת קדימה מן הממשלה.
נתניהו הגדיר לאנשיו את מודל הפעולה וטווח המטרות, כאשר הורה להם לשמור רק על דבר אחד כעל בבת-עיניהם: "הבייס". השמירה על קהלי המצביעים הבטוחים, המבטיחים את השלטון באמצעות בחירה חוזרת, היא ביטוי נוסף לעובדה שהמשילות הפכה למטרה בפני עצמה והיא אינה אמצעי פסול המשמש את המטרה של טובת הנשלטים.
כנשלטים, אנחנו כה זקוקים למכת המציאות שתיפול על ראשינו כדי שנתעורר, על-מנת שנבין עד כמה ה"משילות" הזו הרת-אסון, ועד כמה היא חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה שלנו, עד שאפילו
מוחמד מורסי התגייס למעננו, כאשר בישר למצרים שהוא "הנשיא של כולם". וכך, בעוד שאפילו מוחמד מורסי אימץ את השיטה הנהוגה בארה"ב ובאירופה, והצהיר שהוא "הנשיא של כולם", נתניהו מחויב רק ל"בייס" שלו. ואז באה המשילות, ואי-אפשר שלא לחשוב על דוגמאות היסטוריות שבהן דמוקרטיות שימשו קרקע פוריה להולדת דיקטטורות.
אטימות צוות האטום
לורד אקטון קבע כבר מזמן כי "הכוח משחית. וכוח אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי". לאימרה הזו אין תקפות חלקית עם הקשרים גיאוגרפיים או תרבותיים, והיא כללית ומכילה את כל צורות השאיפה האנושית לכוח, באנגליה, בארה"ב, באיטליה, בגרמניה, באירן, וגם - בישראל.
הטירוף של השלטון האירני, רכוב על גלי שאיפותיו להמשכיות והעצמת הכוח של עצמו, מבקש לשמור על "המשילות" שלו, גם בתוך הבית לנוכח דרישות האזרחים לרפורמות ומודרניזציה. שלטון האייתולות רודף את ישראל בעיקר מתוך סיבות הנעוצות בצרכים של פוליטיקה פנימית, וגם מתוך שלל סיבות של מיצוב המהפכה האיסלאמית הפנאטית הנמצאת בשלבי התפוררות מתקדמים.
אין לזלזל בטירוף של הכוח, ובשאיפה של האייתולות האירניות לפתח עימות צבאי ולבסס את שלטונן באמצעות שימוש בישראל. ומנגד, אין לזלזל בטירוף של הכוח, ובשאיפה של "פרוטון" נתניהו ו"נייטרון" ברק לבנות את עצמם באמצעות שימוש בגרעין האירני.
האטימות של המבקש לעצמו כוח, ועוד כוח, ועוד כפליים כוח, והיכולת של מבקשי הכוח לעצמם לדרוס את כל שעומד מנגד בשאיפה להגיש כוח אבסולוטי, היא תמונה עגומה של אנושות על טייס אוטומטי, שמתעוררת להבין את שלבי ההידרדרות המדורגת, שהביאה למצב של יצירת מרכז כוח מתעצם ומשחית, רק בדיעבד, מתוך קריאה בספרי ההיסטוריה.
העיוורון המוליד את השאיפה לכוח, וממנו לכוח אבסולוטי ומשחית, הוא עיוורון של אטימות וחוסר מודעות למגבלות הכוח. זה יכול לקרות לאנשים חכמים, לאינטליגנטים, ואפילו למבקשי טוב ולרודפי צדק. "פרוטון" נתניהו ו"נייטרון" ברק אינם האנשים הרעים בסיפור האיוולת האירני, והם מכוונים לטוב ביותר, אך הם נגועים בטירוף להעצמת עצמם, עם המרדף שלהם אחר ה"משילות" ועם החיבור שלהם ל"בייס", ועם קרב הבונקר שהם מנהלים על עתידו של שרביט השלטון בידיהם.
שניהם נמצאים במצב בו שיקול הדעת שלהם מושפע מחישובים אלקטוראליים, ועל-אף ששניהם מבקשים את הטוב ביותר עבור מדינת ישראל, הטוב עבור המדינה הוא משני עבורם בקרב שלהם על הבכורה. התמונה המצטיירת היא שהשלטון הוא המטרה, והעניין האירני הוא האמצעי, וזה אמור להיות בדיוק להפך.
פרוטון נתניהו ונייטרון ברק, שניהם מסוכנים לישראל בדיוק כפי שהאייתולות האירניות מסוכנות לאירן.