לאן הלכו התקציבים האלה? לבניית תשתיות ומבני ציבור, לסלילת כבישים, לרשויות מקומיות לפיתוח - לכל מה שדרוש ליישובים צעירים, ועוד בסביבה מסוכנת. מקום חדש זקוק להעדפה, כמו שתינוק זקוק לתזונה מיוחדת. בהנחה, כמובן, שההורים נורמאלים ורוצים בטובת הילד, לא מופרעים הרוצים במותו.
על זה, האם לתת להתנחלויות לחיות, ולא על הכסף - מתנהל הוויכוח האמיתי! אלא, שרוב העם על-פי הסקרים וגם מפלגת השלטון, הליכוד, על-פי קווי היסוד שלה, תומכים בשובם של היהודים למחוזות המקרא וגם רואים בשליטת ישראל בחבלים האלה תעודת-ביטוח ביטחונית. על כן, מי שהתקשה לתקוף את מפעל ההתנחלות חזיתית, החליט להכותו במקום הנמוך ביותר - בכיס.
כאן מתבקשת ההשוואה עם מפעל ההתיישבות אחר, הקרוב ללב מחנה עוקרי המפעל הנוכחי - התנועה הקיבוצית.
היו זמנים, בהם סדר העדיפויות של הנהגת היישוב הצריך הקצבת כספים מיוחדים כדי לתקוע את חניתה בלב אוכלוסיה ערבית על גבול הלבנון. לפי תפיסתה הפוליטית, זו הייתה הדרך לקבוע את הגבול. כך עשו גם ליד מקורות הירדן, בעמק בית שאן ובנגב. אותה שעה היו כיסי עוני קשים בכל הארץ ותקציבים שהוזרמו ל"חומה ומגדל" היו מקילים מאד על העוני הזה. למרות זאת "נהנו" מהם הקיבוצים החדשים בגלל התפקיד הלאומי החיוני שמילאו. צחוק הגורל: נמצאו דווקא חוגים בימין שחלקו על חיוניותה של השליחות הזאת, אולם העם נשא את הקיבוצניקים על כפיים ובצדק, ועיניו לא היו צרות בכספים הרבים שהוקצבו למפעלם.
בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת אבד לקיבוצים רבים האידיאליזם הסוציאליסטי ביחד עם החלוציות הציונית, ובמקומם באו "השוק האפור", ספקולציות בשוק המניות, עזיבות המוניות והתמוטטות כלכלית. אך גם בימי השפל האלה ממשלות ישראל לא נטשו את הקיבוצים. ב"הסדר הקיבוצים" מ-1996 "מחקה" (כלומר שילמה) המדינה את חובות הקיבוצים בסך 16 מיליארד שקל (מחירי דצמבר, 2004 - אתר
מבקר המדינה).
וכאן קבור הכלב
כמה "צדק חברתי" היה אפשר לעשות בסכום העתק הזה למחוסרי דיור או לאלה "שאינם יכולים לגמור את החודש"? אלא,"התגבשה ההכרה בממשלת ישראל, בבנקים ובתנועה הקיבוצית, כי הממשלה ערבה למעשה לחובות הקיבוצים ותדאג בדרך זו או אחרת לפירעונם מול הבנקים" (ויקיפדיה). אתר משרד האוצר היה גלוי עוד יותר: "הממשלה ריכזה בידיה סכומים גדולים והקצתה אותם ליעדים מועדפים על-פי מדיניותה".
וכאן קבור הכלב. "יעד מועדף" של השמאל - כשר, יעד מועדף של הימין - טרף.
רבים בתקשורת הם יוצאי קיבוצים. מהם, בראש וראשונה, היה ניתן לצפות שימלאו אחרי הצו "קשוט עצמך, תחילה!" אך לשווא. כשם שלשווא מחכים מגורשי גוש קטיף לבקשת סליחה והבעת חרטה מקיבוצי "עוטף עזה" ששמחו ועלזו בפומבי בשעתם הקשה כאשר גורשו מבתיהם ונחלותיהם, וכעת התוצאה מתפוצצת עליהם מן השמים.
וכשם שמי שעיניו היו צרות בנטל הכספי של העסקת חיילי צה"ל "לשמור על המתנחלים" ברצועה, אינם עורכים כעת ספירה חוזרת, כמה יותר חיילים מוצבים עכשיו מסביב למדינת המחבלים העזתית, זו שקמה כתוצאה מן הגירוש ההוא.
והצביעות חוגגת.
