ירושלמי קם בבוקר - כן חברים, גם הירושלמים קמים לעתים - ולאחר שתייה חפוזה של קפה הפוך ופושר כמו מזג האוויר, הוא יוצא מביתו בחיפזון כדי לא לאחר לרכבת. מדוע הוא ממהר, תשאלו, הרי השעה 6.00 בבוקר, יש לו עוד שעתיים תמימות להגיע למקום עבודתו, זה המון זמן...
לפני פרוץ הרכבת הקלה הראשונה לחיינו הוא יצא מביתו ב-7:30, עלה על האוטובוס ותוך רבע שעה הגיע ליעדו. מאז שפרצה המלחמה, אה סליחה, הרכבת, נרשמו לו אין-ספור איחורים, והנה לפניכם תיעוד של בוקר של יום מפרך:
האיש יוצא מהבית. בעבר הייתה תחנת אוטובוס מרחק חמש דקות הליכה מביתו, הייתה ואיננה עוד. הוא הולך ברגל ולאחר 19 דקות מגיע לתחנה. ממתין לאוטובוס במשך 17 דקות, שמגיע עמוס עד אפס מקום. ידידנו נדחק פנימה כמו הסרדין האחרון בקופסת הטונה הנידחת.
לאחר 23 דקות הגיע. לעבודה? מה פתאום! לתחנת הרכבת הקלה. ייאמר לזכותה שהגיעה מהר, לעומת זאת, לגנותה ייאמר, שהיא שטה לאט כאילו הייתה ספינת תענוגות של איל הון סעודי עטור תכשיטים ומדליות.
חצי שעה, וידידנו הירושלמי קופץ מהרכבת ורץ לעבר תחנת האוטובוס שלוקח אותו כמעט עד מקום עבודתו, נותר לו רק לרוץ מרתון בעלייה התלולה שהאוורסט היה מסמיק לידה.
הוא מסדיר את נשימתו, נכנס פנימה ונתקל במבטו הזועף של הבוס:
אפשר לדעת למה איחרת?