מרחץ אור מלובן. גלגלי הקליאו דורסים את הדרך וגלגל החמה דורס את הקליאו. פלגי זיעה נמלטים מהספינה של הגוף הטובע בעצמו. לפתע, כמו כישוף ביום בהיר, בוקע מהרדיו קולם של אילנה רובינא ושמעון ישראל שרים את 'השמלה הסגולה'. יפי הביצוע מחריד ממש ('חרדה' מלשון חדירה: רק משהו שחודר לנפש עמוק דיו יכול לעורר חרדה), וגם העור נחרד כמוני ונעשה סימורין-סימורין. כך גיליתי שצמרמורת קור בצירוף זיעה חמה אינה תופעה ייחודית לחולי מלריה; גם חולי יופי מוּעדים לה.
צמרמורת בצירוף זיעה הייתה חוטפת גם מרתה סטיוארט, מלכת הלייף-סטייל האמריקנית, לוּ הייתה מבקרת בביתי. הארכיבישופית של סדר, ניקיון ועיצוב לא הייתה יודעת את נפשה מרוב מיאוס. אופניים במטבח? ארגז מצעים באמצע הסלון? ספרים באמבטיה? סטיוארט הייתה מתעלפת עוד לפני שהייתה מגלה היכן מוצב מתקן הכביסה. לחלופין, היא הייתה שוללת ממני את הרישיון להֱיוֹתָנוּת בת-קיימא. כי בעוד אצל דקארט זה "אני חושב משמע אני קיים", אצל סטיוארט זה "אני חושק (בבלנדר בעל להב קֶרָמִי) משמע אני קיים".
המילה 'מודרנה' מגלמת בתוכה, פיזית ממש, שני קטבים: רודנות ומרדנות. סטיוארט משתלבת בזרם המרכזי של המודרנה, זרם הרודנות הסמויה, בהיותה עומדת בראש כנסיית 'החיים המושלמים', המשגשגת באמריקה על גבי המצע הקתולי כפי שחזזית משגשגת על סלע. חלק מהמאמינים מגיעים לקתדרלת הצלי המושלם (כלומר לאולפן), ומריעים לסטיוארט בתארהּ את נפלאות "אריחי השטיח" שבעזרתם נוכל לצַפות את הרצפה במו ברכינו הכורעות: "זה נותן תחושה מודרנית" (שריקות עידוד מהקהל), "זה עליז מאוד, יש גם בגוון אצטרובל" (מחיאות כפיים), והכי חשוב - "זה רחיץ!" (הקהל באקסטזה). אם מגישת-העל נשמעת לכם כסוכנת מכירות מהשורה האחורית של המעמד הנמוך, לא טעיתם. ריבועי השטיחים מיוצרים במפעל שלה.
אם 'החיים הטובים' הם דת, המופע של סטיוארט נראה ככנס התעוררות. איש מהמאמינים הצוהלים אינו חושד שמרדימים דווקא את שכלו, את ערנותו החברתית ואף את אנושיותו. אין פלא שהמבקר הגדול ביותר שהצמיחה אומה ילדותית זו הוא גור וידאל. והרי וידאל הוא חתלתול-עט ממש לעומת תומס ברנהרד האוסטרי, שספריו מחשפים את הקרביים המנטליים של מולדתו (ולא רק המנטליים: הסופר מוקיע גם את מצב האסלות בזלצבורג).
ברנהרד הוא מעין שושבין מהגהינום: הסופר מרים את שולי שמלתה של התרבות האוסטרית, מציץ פנימה ואז קורע את השמלה בתיעוב ברוטלי. לצערי, איני יכולה לבצע טקס דומה בחיוכה הרודני של סטיוארט, שננעץ בזיכרוני. סטיוארט חייכה אותו כשאמרה משהו כמו: "אם תמשחו ככה את קותל הבשר, משפחתכם תהיה מאושרת". אך זיכרוני, בניגוד אליי, לא נבעת מהחיזיון. אין בו פחד כי לא תלויה מעליו חוּפָּה של עתיד.
