שירו של אבא קובנר (1918-1987), "קולות מהגבעה", הוא בעיני אחד השירים היותר יפים בשירה העברית החדשה. השיר נדפס בתוך הפואמה השניה שקובנר פרסם, "פרידה מהדרום", שיצאה לאור לראשונה בתום מלחמת השחרור ב-1949. לימים שב ונדפס בכל המהדורות של הפואמה. אני רואה את עצמי בין אלה הסבורים שהפואמה הזו היא משיאי יצירתו השירית של אבא קובנר. ואני משתייך לאלה הסבורים שהשיר "קולות מהגבעה" הוא השיא של הפואמה כולה.
כשאני עוצם את עיני, ופותח עצמי לקולות שאני זוכר, אני שב ומאזין לשיר בקולו של אבא קובנר. שהיו בו הטעמות ונגינות שלא מעכשיו ולא מכאן. שהזכירו את קריאתם של משוררינו הגדולים, שבאו מרוסיה או פולין. אני שומע ורואה שוב, ממעמקי הזמן, את רגליו העצבניות מתופפות בקצב הקריאה. ואני רואה את עיניו, הנישאות מעל לראשי קהל שומעיו, ומפליגות אל מרחקי גבעות החול של הדרום, של שפלת פלשת. אל אזור הלחימה של חטיבת `גבעתי` במלחמת הקוממיות.
אני שב ושומע את המשורר חיים גורי קורא את השיר, באיזו מסיבה רחוקה לכבודו של קובנר. קולו המעושן של חיים גורי חובר אל המוזיקה הנפלאה של השיר. עורי מצטמרר כבראשונה, וידי שוב מרעידות מהתרגשות. גורי היטיב לקרוא בקולו הסדוק את השיר. חיתוך דיבורו העברי, ללא המשקעים המזרח אירופים, עושה את קריאתו נכונה יותר, מרגשת יותר. יש לי הקלטה מקריאתו זו של חיים גורי, ואני אוהב להאזין לה מדי פעם, בעת שאני חוזר לקרוא בשירי קובנר.
נס שירי חד-פעמי
בשיר "קולות מהגבעה" חולל אבא קובנר מעין נס שירי חד פעמי. נס שלא חזר יותר בשירתו, לא בפואמות ולא בקבצי שירתו הלירית: הוא החזיר את השירה אל מקורותיה הצליליים הקדומים. אלה שקדמו למקורות המשמעות המילולית. המוזיקה של השיר הפכה למשמעות הטהורה, העליונה, של השיר. החזרה המכשפת על שמות הכפרים הערביים הבוערים, בגזרת הקרבות שסביב קיבוץ נגבה, פועלת על הקורא והמאזין כמין תיפוף מהפנט. כבר לא חשוב מי הדובר, כבר לא חשוב למה התכוון המשורר, כבר לא חשוב האם הצדיק את בערת הכפרים או כאב אותה. המנגינה זורמת הלאה, עוד ועוד, מתגלגלת קדימה, אל האש, אל העשן, אל הכפרים הנשרפים, אל הדרום המתבוסס בדם, אל גבעות החול ותלי החימר.
מנגינת השיר של קובנר אוחזת בקורא ובמאזין ומושכת בו בחזקה, אל מקורותיה היותר קדומים של השירה העברית. אל מקורותיה של השירה האנושית, כאמנות נפלאה, חד פעמית, עצמאית ויחידאית. שמלפני היות הלשון הגמל העקוד של המשמעות. שמלפני הדורות של קוראים ומאזינים, שאינם יכולים בלי לשאול למה התכוון המשורר.
קולות מהגבעה
פֹּה חִ'רְבֶּת פַטטָה!
מי שילַח אש בְּכַרָתִּיָה וְחַתָּה?
אש שָׁלחוּ בכרתיָה וחתָה.
האש העולָה – המִכַרתיָה וחתה?
עולה אש מִכרתיה וחתה.
היש עוד אדם בכרתיה וחתה?
אין מֵחָיַל גם איש בכרתיה וחתה.
פה המפקד:
ומי ציווה על האש בחרתיה וחתה?
אשר שלחו את האש בכרתיה וחתה.
האויב – לפנינו.
ומי מאחור מהלך, חורך עקבותינו אל חִ'רְבֶּת פַטָטָה?
ודולק החֵימַר הנטוּשׁ, ונפעֶרֶת האש
ונפרָעַת האש
אויב מהלך בכרתיה וחתה.
(מתוך "פרידה מן הדרום", ספרית פועלים, מרחביה, 1949)
