הטלפון מצלצל. על הקו – מוקדנית.
שלום, מדברת ליטל.
מיטל?
לא מיטל, ליטל.
אה. הבנתי.
איך אמרת שקוראים לך?
לא אמרתי, אבל אברהם.
אברהם?
כן.
איזה מן שם כבד זה אברהם?
מה לעשות.
טוב, שיהיה. תכלס. בוא ניגש לעניין.
בואי.
טוב אז...רגע, סליחה, איך אמרת שקוראים לך?
אברהם.
סליחה, נראה לי שאני מחפשת כנראה מישהו אחר, אבל אם כבר הגעתי אליך, איפה אתה גר?
ברשפים
שפיים אמרת?
לא, רשפים אמרתי.
אתם שם ברי המזל עם הנדל"ן המטורף, לא?
לא, אם כבר אנחנו הפראיירים בלי הנדל"ן
איפה זה יוצא?
בעמק המעיינות
איפה זה יוצא העמק הזה?
בעמק בית שאן.
וואללה?
ואללה!
טוב, סבבה. תמסור ד"ש לגיהנום.
העלבת אותי.
מה העלבתי, לא ככה?
לא. זה גן עדן כאן.
די!
נשבע לך.
מה נשבע?
אין תורים. אין פקקים. אין עצבים. אין רמזורים. אין דוחות חנייה. אין צפיפות. אין שיכורים. הכול קרוב. הכול נגיש. הכול זמין. לא מבזבזים זמן. יש מכוני כושר, מסעדות, בתי קפה, בתי מרקחת, קופות חולים, מרכז רפואי, מושבים, קיבוצים, כל השירותים לאזרח.
כנראה שאלוהים שלח אותי לצלצל אליך לא בטעות, תוכל לסדר לי שם משהו?
