ניאוף תוך ניצול חולשתה של האישה, העדפה מובהקת של בן אחד ונישול השני מזכויותיו החוקיות, בן אהוב שמעולם לא העמידו לו גבולות והוא מגלה ניצנים של פשיעה חמורה, אונס ברוטאלי, גירושין, גילוי עריות בתוך המשפחה... מדובר ברשימה חלקית בלבד של משברים משפחתיים שהפרשה שלנו, פרשת "כי תצא", עוסקת בהם. ראוי אולי היה לשנות את שמה ולתת לה את הכותרת "משפחה במשבר", ואולי בעצם לא. שכן אפשר היה לחשוב שמדובר במקרי קיצון, אולם דוחות המועצה לשלום הילד בשנים האחרונות חושפים, כי התורה ידעה על מה היא מדברת. 40,000 מקרים של התעללויות בילדים נחשפות בישראל מדי שנה. אולי לא מדובר בנורמה, אבל בהחלט יש כאן מגמה מדאיגה.
האם יש מכנה משותף בדיאגנוזה של התורה לכל המקרים המסובכים הללו? נדמה לי שמכנה משותף אחד ישנו והוא "עריצות הרגש". הרגש (כשם כולל למשיכה, עונג, אינסטינקטים ועוד) הוא שתלטן. בכוחו לעוור את עיני השכל והשיפוט של האדם. בכוחו לעוות את המציאות הרחבה ולמקד אותה בעניין מצומצם וחלקי בלבד.
הפרשה מתחילה באדם שמביא לביתו שבויה אומללה, יפת-תואר אמנם, אך מנוצלת וזרה הנקרעת מביתה ותרבותה. האימפולסיביות הרגשית-יצרית של הלוחם בשדה הקרב שולטת בו כשהוא רואה את יופייה המסנוור. מה שמסתתר מעיניו באותו הרגע הוא הנזק הבלתי-הפיך שיגרום לאשתו ולילדיו ובעצם גם לעצמו, עם הבאתה אל תוך ביתו. המשפחה אותה בנה בעמל רב, תתפרק ותקרוס עליו כגג מט לנפול. לא בכדי התורה קושרת בין אשת יפת-תואר לכל שאר המשברים המשפחתיים המובאים בהמשך. סופו של אדם כזה לנשל את בנו הדחוי מזכויותיו, לקנות לו שונאים מרים בתוך ביתו ועוד ועוד. בשלב זה כבר מדובר בכדור שלג שלא ניתן לעצרו. האדם נותן דרור לרגשות השליליים כלפי בנו, והללו מעוורים אותו לחשב את התוצאות השליליות וההרסניות של מעשהו.
"עריצות הרגש" באה לידי ביטוי גם במקרה השלישי בפרשתנו, בסיפורו של "בן סורר ומורה" - אותו בן שזכה לפינוק יתר ומעולם לא לגערה מרסנת, לא קיבל גבולות, לא חונך, והפך למעין חיית פרא שאיננה יודעת מעצורים ושובעה, עד כדי איום על הסביבה. מה הפך אותו לכזה אם לא רגש האהבה של הוריו אליו, שמכוחו נמנעו מלגעור בו ולכוונו? ההורים תמיד יכולים לטעון, כי הם רצו רק בטובתו, אולם עריצות הרגש מנעה מהם לראות את המכלול. הם לא פירשו את רגש האהבה בצורה רחבה אלא מצומצמת ומעוותת, ובכך איבדו את סמכותם ההורית.
הליקוי התרבותי של זמננו
התורה נוקטת בשני מהלכים עיקריים כתיקון למצבים אלה. ראשית: השבת השכל למקומו. היא עושה צעדים שיכריחו את השבוי בעריצות הרגש לפקוח את עיניו. בפרשת השבויה יפת התואר, התורה מצווה על האדם לדרוש ממנה לגלח את שערותיה, לבכות על הוריה חודש ימים ולא לטפח את עצמה כל אותה תקופה. התורה יוצרת מציאות חדשה שתעמעם את הגירוי מסיח הדעת (יופייה של האישה) ותאפשר לאדם לשקול שיקולים רחבים יותר (האם זה הוגן לעשות כך לאישה האומללה? מה לגבי הנזקים שימיט מעשהו עליו ועל משפחתו?). התורה משיבה את השכל למקומו ההכרחי תוך השבת מלחמה כנגד עריצות הרגש.
בפרשת הבן הדחוי, משתמשת התורה באמצעי חוקי על-מנת לאזן את הרגשות השליליים. היא לא מאפשרת לאדם לנשל את בנו מזכויותיו. בכך היא לא רק שומרת על זכויותיו של הבן האומלל, אלא מכריחה את האב לראות את בנו כאדם ולא רק כאובייקט שעושים איתו מה שרוצים. היא מגנה עליו בצורה זו מהתעללות, ומכריחה את האב לתקשר איתו. ריסון השפעתם המעשית של הרגשות השליליים עשוי למתן אותם עצמם.
בפרשה השלישית, בן סורר ומורה, משיתה התורה עונש חמור על הילד ודינו מיתה. אמנם, חז"ל כבר קבעו "שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא", וגם אם כן - היה זה מקרה יחידאי במשך אלפי שנים. יחד עם זאת, התורה מלמדת אותנו באמצעות עונשו התיאורטי החמור של אותו בן סורר ומורה, כמה אחריות מוטלת עלינו כהורים. התורה מעמידה לנו מראה אכזרית על העשוי לקרות לנו אם נוותר על סמכותנו ההורית כבר מקטנות.
תרבותנו לוקה בעריצות הרגש. אנו רוכשים לא כי אנו צריכים, אלא כי אנו לא עומדים בפיתוי. אנו מחליפים רק משום שזו "האופנה האחרונה", ולא בגלל שזה באמת הטעם שלנו. רשות הרבים הוויזואלית שלנו מעוררת ומשתמשת בצרכים הכי ראשוניים שלנו, ובראשם יצר המין, לצרכים מסחריים. נכון הדבר שבדרך כלל השכל שולט, אולם בקטנות אנו משועבדים לרגש. התורה זועקת מבין כל משבר ומשבר בו היא מטפלת וקוראת: בן אדם, התחל לחשוב! ראה את כל התמונה לפני שאתה פועל, אל תהיה אימפולסיבי, צור תמונת מציאות שלמה כתנאי לפעולה מכל סוג שהוא.
