האם ניתן לסמוך על אהוד ברק לאחר שברח מאחריות לאסון צאלים ב'?

כחצי שנה לאחר שמונה לרמטכ"ל (אפריל 1991), העלה אהוד ברק בפני שר הביטחון משה ארנס את הרעיון לחסל, בפעולה מיוחדת, את נשיא עירק סדאם חוסיין. ארנס סבר שמדובר בתוכנית הרפתקנית, אך אישר לברק לבדוק את היתכנות המבצע.¹ בינואר 1992 הורה ברק לחברו ופקודו מסיירת מטכ"ל, תת-אלוף עמירם לוין, לבדוק את היתכנות הרעיון. לוין הגיע למסקנה שניתן לחסל את נשיא עירק באמצעות טיל מונחה אלקטרו-אופטי, אנטי-טנקי "תמוז" שפותח על-ידי רפאל² ושיש היתכנות למבצע. במרס 1992 קבע ברק שלוין יהיה "פרויקטור" של מבצע "שיח אטד"³, יקים צוות ויאמן אותו. למרות בקשות חוזרות ונשנות של לוין, סירב ברק בכל תוקף למנותו למפקד אך העניק לו סוכריה: העלה אותו לדרגת אלוף. בעיני ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, מדובר היה, על-פי ניסוחו, ב"הריון מחוץ לרחם" ו"רעיון עיוועים הזוי".⁴ אהוד ברק דווקא היה מעוניין ב"הריון מחוץ לרחם". נימוקיו של ראש אמ"ן לא הרשימו אותו, שהרי לדעתו אין אדם שמבין יותר ממנו בשום תחום בוודאי לא בתחום הפעולות המיוחדות, שהרי שגיא היה "רק" מפקד סיירת "גולני" כשברק פיקד על סיירת מטכ"ל.

לברק וללוין היה מועמד אידיאלי לפיקוד על "שיח אטד": רס"ן דורון קמפל שלמד, מטעם צה"ל, באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון במשפטים ולתואר שני בפילוסופיה. זמן קצר לפני כן הוא סיים את תפקידו כסגן מפקד היחידה והיה מועמד לפקד עליה בעתיד. קמפל אמור היה לעשות את העבודה השחורה עבור השניים, אך לא לפקד על המבצע, ובוודאי שלא לזכות בתהילה על פיקוד על פעולת קומנדו שכמוה לא הייתה, אפילו לא בחילוץ בני הערובה באנטבה ב-1976. את הפיקוד הישיר על הפעולה בעירק שמר ברק לעצמו כדי להציב את עצמו כמפקד הקומנדו המפורסם בכל הדורות. רבים שרואיינו, ראיונות מוקלטים, למחקר זה ראו בכך מגלומניה - תכונה שאפיינה ומאפיינת אותו עד היום גם בנושאים אחרים. התוצאה: בהכנות ל"שיח אטד" לא היה ברור למי כפוף קמפל: ללוין, לשגיא, למפקד סיירת מטכ"ל, סגן אלוף עמוס בן אברהם, או למי שהחליף אותו לאחר תאונת אימונים שבה התייבשו שני לוחמים, סגן אלוף דורון אביטל. קצינים בכירים התריעו על כך שאחריות כה רבה מוטלת על קצין זוטר יחסית ללא מטה של ממש, ולא מפקד ברור שיבקר ויפקח כפי שראוי לפעולה כזאת. באחד הדיונים אמר אלוף משנה שחורי מאמ"ן כי בגלל אי-בהירות זאת "יתרחש אסון".⁵ אחרי האסון אמר איש מטהו של קמפל, רס"ן (במיל.) אייל רגוניס, לאיש המשטרה הצבאית החוקרת: "לכל אורך הדרך... הייתה תחושה של אי-נוחות במערכת הקשרים בין עמירם לוין לראש אמ"ן, והרגשתי אי-נוחות ברמת הלויאליות כלפי עמירם ואלוף שגיא, כי הרי אתה כפוף לראש אמ"ן וביום יום נותן דוח ומעדכן את עמירם, וזה גם מסביר את הכשל הכולל". האחראי הבלעדי על הכשל הכולל הזה היה אהוד ברק.⁶

אחרי שנאסף מידע על סדאם חוסיין ואורח חייו, נודע שדודו, שגידל אותו כאב, חלה בסוכרת, שתי רגליו נקטעו, הוא מאושפז בבית חולים בירדן וימיו ספורים. ההערכה הייתה שסדאם ישתתף בהלוויה שאמורה הייתה להתקיים, לפי ההערכות, באמצע נובמבר 1992, בבית הקברות של הכפר אל עוג'ה, שם הייתה למשפחה אחוזת קבר, ולחסל אותו שם.⁷ כך תוכנן החיסול: הצוות, לבוש במדים עירקיים, ינחת ממסוקים או ממטוסים במדבר העירקי עם ארבעה כלי רכב שהיו בשימוש צבא עירק. הם ינועו במדבר כארבעה ימים ויגיעו סמוך לבית הקברות, ביום ההלוויה, עם שחר. שלושים לוחמים, בפיקודו של ד', וברשותם עשרה טילים, יתמקמו כעשרה ק"מ מבית הקברות. ארבעה לוחמים, בפיקודו של קמפל, לבושים ככפריים, יגיעו סמוך לבית הקברות. אחד מן הארבעה ידווח ל-ד' במכשיר קשר על התקדמות ההלוויה, ואנשיו של ד' יסמנו את המידע על צג ובו צילום אוויר של בית הקברות; כשיגיע סדאם חוסיין למקום שבו תוכנן לפגוע בו, אחד מאנשי הצוות של קמפל ינחה את צוות השיגור של ד'. אז קמפל יאמר ל-ד' במכשיר הקשר את הסיסמה ו-ד' יורה לשגר את הטיל. אחרי הטיל הראשון יישלח לפחות טיל נוסף לוודא הריגה. במהומה שתקום, יתחמקו הארבעה ויחברו לעיקר הכוח שינוע ברכב אל נקודת האיסוף, ומשם יטוסו לישראל.⁸ כאמור, ראש אמ"ן, אורי שגיא, העריך שאף אם הכל יבוצע לפי התוכנית, לא ניתן יהיה לחלץ את הלוחמים, וצבא עירק יתפוס אותם או יחסל אותם וזה יהיה, אם יבוצע, למעשה מבצע התאבדותי.⁹ אחד הקצינים הבכירים שהיו מעורבים בהכנות אמר למחבר שהערכתו של שגיא אינה מבוססת כי לדעתו הוא לא הכיר ולא הבין את יכולותיה של סיירת מטכ"ל.¹⁰

במשך שמונה חודשים התאמנו קמפל ופקודיו - במתקן סימולציה של רפאל - בירי חי של טיל "תמוז" בנגב; ימים אחדים ברציפות, בנסיעה מדברית, בהיתקלות בכוחות עירקים ובחיסולם; בהעברת מידע מחוליה קדמית לצוות שילוח הטילים; בירי טילים חיים ובהיחלצות למולדת לאחר ביצוע המשימה.¹¹ באוקטובר 1992 הגיעו ברק ולוין למסקנה, בניגוד לדעתם של סגן הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, ושל ראש אמ"ן, אורי שגיא, כי ההכנות והאימונים הושלמו וניתן לבצע את המשימה.¹² מסתבר שמידע זה לא היה מבוסס כי הדוד חי עוד שנתיים ולכן כל ההכנות היו לשווא.¹³ ב-8 באוקטובר 1992 נפגשו ברק, ליפקין-שחק, לוין, שגיא, ראש המוסד - שבתאי שביט, ועוד קצינים אחדים, עם יצחק רבין בלשכתו. לוין הציג את התוכנית. רבין, שנהג להתעניין בדיונים על פעולות בפרטים קטנים ולא בבעיות העקרוניות, שאל איזה סוג מדים ואיזה ג'יפים משמשים את היחידה העירקית באזור הפעולה. לאחר שהשיבו על שאלותיו סיכם רבין את הדיון: "ההחלטה הסבירה ביותר היא להיערך להשקיע את מה שנדרש בבניית היכולת הזאת כי היעד מצדיק מאמץ לבניית יכולת". אהוד ברק אמר: "או. קיי". הקצינים וראש המוסד קמו ועזבו את הלשכה.¹⁴ חמישה ימים מאוחר יותר קיים ברק דיון בלשכתו, שבו ביקש לוין שוב להיות מפקד הפעולה. באותה ישיבה קבע ליפקין-שחק כי "יש פערי מודיעין גדולים" בין מה שהכרח לדעת על זירת המבצע, לבין מה שידוע בפועל, ושגיא תמך בהערכתו. ברק התעלם מן ההסתייגויות ואמר שעקב החמרה קריטית במצב בריאותו של הדוד יש הזדמנות ביצוע בנובמבר והורה לקיים חזרה כללית ב-5 בנובמבר.¹⁵

קמפל תכנן חזרה כללית של ארבעה תרגילים שונים עם אנשי צוותו שאותם הוא הציג פעמים אחדות בפני כל המשתתפים, בפני הפרויקטור עמירם לוין, ובפני מפקד סיירת מטכ"ל דורון אביטל שישב שבעה בביתו בירושלים לרגל מות אביו: תרגיל ראשון: שלב א': נחיתה בנגב מן האוויר; נסיעה במשך ארבעה ימים, תוך היתקלויות עם כוחות אויב. שלב ב': התפצלות צוות קמפל מצוות ד', עם שחר, בסוף המסע בנגב. צוות שילוח טילים בפיקודו של ד' ייסע עם ארבעה כלי רכב למרחק של כחמישה ק"מ ממודל של בית הקברות באל עוג'ה, שנבנה במתקן אימונים של צה"ל בצאלים שבנגב; חוליה קדמית בפיקודו של דורון קמפל תתמקם במרחק של כשלוש מאות מטר ממודל בית הקברות. תרגיל שני: שלב א': בשעה 06:15 ינחת, סמוך לבית הקברות, מסוק ובו הרמטכ"ל אהוד ברק; סגנו, האלוף אמנון ליפקין-שחק; ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא; הפרויקטור האלוף עמירם לוין, ראש חטיבת מבצעים במטכ"ל תת-אלוף שמואל ארד; מפקד סיירת מטכ"ל, סגן אלוף דורון אביטל, וראש לשכת הרמטכ"ל סגן אלוף חיים מנדל שקד. דורון קמפל יקבל את פניהם ויסביר להם את כל מערכות ההצגה, ובייחוד את שתי המערכות שבהן הם יחזו. שלב ב': בשעה 06:30 יתחיל "המשחקון" - צפייה של דורון קמפל בצוות שדימה את הלווית דודו של סדאם חוסיין במודל בית הקברות. על אחד משלושת אנשי צוותו של קמפל היה לדווח ל-ד' במכשיר הקשר על התקדמות ההלוויה אל אתר הקבורה. פקוד של ד' יקלוט את המידע, יכניס אותו למחשב שבמשגר הטיל ויראה אותו על צג שבו נראה צילום אוויר של בית הקברות. כשיגיע הלוחם המדמה את סדאם חוסיין למקום שנקבע מראש, יאמר אחד מאנשי הצוות של קמפל ל-ד': "שלח את המונית", ואז אמור היה ד' להורות על שילוח הטיל הראשון מבלי שהטיל יישלח. בשלב "המשחקון" הזה איש מן האח"מים, חוץ מלוין, לא צפה לפני כן. זה השלב שעניין אותם בעיקר בהצגה הכללית. מבחינתם זה לא אמור היה להיות שלב "יבש" לפני שלב "רטוב" של ירי הטילים, אלא תרגיל נפרד בשם "משחקון" שאותו הכינו בקפידה, דורון, ד' ופקודיהם. שלב ג': בין שבע לשבע וחצי בבוקר, פינוי כוח ביום-אויב מבית הקברות, הרחקת האח"מים לטווח ביטחון והרחקת אנשי הצוות של ד' מן המשגר, כדי שלא ייפגעו מרשף הטילים. תרגיל שלישי: בשעה 07:30 חזרה על כל מה שנעשה ב"משחקון", לרבות ירי טילים על מטרות דמה. התרגיל גם נועד לבדוק את איכות הטיל שנועד במקורו לפגוע בטנקים והותאם במיוחד למשימת חיסול סדאם חוסיין.   תרגיל רביעי: בשעה 08:00 הרמטכ"ל ופמלייתו פורשים במסוק, קמפל עם צוותו מתחברים ל-ד', והכוח כולו נחלץ לאתר המפגש עם מסוקים ישראלים, שאמורים לתרגל את טיסתם מעירק לישראל.¹⁶ ראש אמ"ן אורי שגיא, העריך שבייחוד לשלב זה עדיין לא היה מודיעין מספיק, ולכן אם ימות הדוד לא ניתן עדיין לבצע את המשימה.

לפי דוח מבקר המדינה, "כ-24 שעות לפני התחלת התרגיל, ב-3 בנובמבר 1992, בשעות הערב, התקיימה פגישה אצל לוין. השתתפו בה רס"ן ק[מפל] ורס"ן ר[גוניס] מהיחידה. במהלך הפגישה הודיע לוין לרס"ן ק. כי פמליית הרמטכ"ל תיאלץ לעזוב את השטח ב-07:15 ולא ב-08:00 כפי שתוכנן והיא תגיע לשטח התרגיל ב-05:20. רס"ן ק. ביקש להקדים את נחיתת הפמליה בשטח ל-05:00 במקום ל-05:20. לוין השיב שינסה לקבל הסכמה לכך, למרות שהסיכויים קלושים". השינוי של לוח הזמנים להצגה הכללית, ברגע האחרון על-ידי ברק, היה הגורם העיקרי, לפי ממצאי מחקר זה, לאסון מן הטעמים הבאים:

א. הוא הכניס ללחץ את קמפל, את ד' ואת פקודיהם. ב. בסביבות צאלים יש לעתים עם שחר ערפילים כבדים. מכיוון שהם השתמשו במכשיר קשר בעל תדר גבוה HF, ורגישות גבוהה, הקדמת ההצגה בכמעט שעה, עלולה הייתה לתמרן אותם לערפילים כבדים ולגרום לתקלות בתקשורת, כפי שאכן קרה. ג. אחרי לילה של תרגול והיתקלויות בנגב, כל המתרגלים היו עייפים. בהתאם לתוכנית המקורית הם היו אמורים להגיע ליעדיהם בארבע לפנות בוקר ולנוח עד חמש. השינוי שכפה עליהם אהוד ברק גזל מהם את שעת המנוחה, דבר שגרם באופן ישיר לתאונה. ראוי לזכור שבתנאי אמת בעירק האדרנלין היה מסייע להם לגבור ביתר קלות על העייפות מאשר בתרגיל בנגב.

ב-4 בנובמבר בערב נחתו 34 לוחמים, לבושים במדים עירקיים, ממסוקים בנגב בפיקוד דורון קמפל. נחתו איתם ארבעה לנד-רוברים וג'יפ אחד, שהיו בשימוש הצבא העירקי. במהלך הנסיעה בנגב הם נתקלו במחסומים "עירקיים". הם "חיסלו" את האנשים במחסום אחד, ואת אנשי המחסום השני הם שיכנעו שהם שייכים לאותו צבא. עד שחר הושגו כל המשימות. בנקודת הפיצול חזרו דורון ו-ד' על השלבים הבאים: א) משחקון; ב) פינוי האח"מים מקרבת המודל ופינוי אנשי ד' מקרבת השילוח כדי שלא ייפגעו ברשף; ג) שילוח; ד) חילוץ. דורון ושלושת אנשי החוליה הקדמית נסעו ל"בית הקברות" וחיכו שם לפמליית הרמטכ"ל. ד' עם הטילים נסע לנקודת השילוח, מרחק של חמישה ק"מ. על-פי כל העדויות, היה ד' עייף מאוד. בעשרה לחמש בבוקר, כחצי שעה לפני בוא האח"מים, הגיעו דורון ופקודיו לבית הקברות, שם ישן צוות דימוי-אויב. באותו פרק זמן עצמו אירעה תקלה שאולי היא שגרמה לאסון: במהלך הנסיעה לאתר השיגור נתקע הצוות של ד' באחד הערוצים וזמן מה לא הצליח להתקדם. גם קשר האלחוט בין ד' לדורון נותק בגלל מיסוך הערפל הכבד. שתי תקלות אלה, בתוספת העייפות, הכריעו את ד'. בצוות של ד' היו רופא וקצינים אחדים. גם הם היו עייפים מאוד. ניתן לצפות כי ביחידת עילית לא תהיה נפילת מתח, אפילו בתרגיל. במקרה הזה הוכח שאנשי היחידה לא מילאו את הציפיות, והאסון לא נמנע. אחרי זמן לא רב נחלצו ד' ופקודיו מן הערוץ, הגיעו אומנם קצת באיחור לאתר השילוח, והקשר האלחוטי חודש. קמפל, ששימש גם קצין בטיחות של התרגיל כולו ועל כך הוא נשפט בין היתר אחרי התאונה, לא חש בשום דבר יוצא-דופן והניח שהכל תקין. ב-05:20 הגיעו ברק ופמלייתו. קמפל קידם את פניהם, הסביר להם את תהליכי המשחקון, וכיצד יתבצע שילוח הטילים. ב-05:50 החל המשחקון: אנשי ביום-אויב צעדו בבית הקברות. אחרי עשר דקות חודש הקשר האלחוטי בין קמפל ל-ד'. השניים שוחחו ביניהם בקצרה וקמפל לא הבחין במשהו יוצא-דופן ב-ד'. פקוד של קמפל דיווח לפקוד של ד', במכשיר הקשר, על התקדמות מסע ההלוויה, והאחרון עדכן את צילום האוויר במחשב. בשעה 06:15, כשהגיע מסע ההלוויה לאתר הקבורה, השמיע המדווח את הסיסמה "שלח את המונית", שהייתה אותה סיסמה בדיוק בתרגיל הבא של שילוח הטילים. בתגובה היה על פקוד של ד' לשגר משוב דמוי ירי. ד', שעד אז נמנם ולא עקב אחרי התהליך, קלט את הסיסמה ופקד לשגר טיל חי. התוצאה - חמישה הרוגים: סגן אלעד שילה, שפיקד על כוח ביום-האויב, סמ"ר שמרי שפרן, סמ"ר אריה כהן, סמל שרון תמיר ורב"ט ערן ויכסלבאום, שנותר בחיים עוד עשרים דקות. היו עוד שישה פצועים, מהם אחד קשה מאוד.¹⁷

התפוצצות הטיל הראשון בקרב אנשי ביום-האויב הפתיעו את ברק והקצינים הבכירים, שסברו בתחילה כי מדובר בפירוטכניקה מתוחכמת, כדי להרשים אותם. דורון קמפל הבין מיד כי מדובר בתאונה, ומיהר לזירת האירוע. הוא התקשר ל-ד' שיבוא במהירות למקום עם הצוות הרפואי שלו, והזמין במכשיר קשר מסוק בית-חולים ומסוקי פינוי. גם האח"מים הבינו מה אירע ורצו ברגל למקום. ראשונים הגיעו לוין ושגיא והחלו לטפל בפצועים. יעקב דולב (בליזדל) סיים, חודשיים לפני כן, מסלול אימונים, והשתייך באותה תקופה לפלוגה ייעודית. הוא נפצע בצאלים. הרי סיפורו:

• "הכל פתאום היה שקט, רק צלצולים באוזניים. שכבתי על האדמה. בתוך כמה שניות הופיעו קצינים. הגיע הרמטכ"ל אהוד ברק. בשבילנו הוא היה אלוהים - גם בוגר היחידה, גם פיקד עליה וגם רמטכ"ל. הוא נעמד בשילוב ידיים על כרסו והתבונן. אמרתי לו: 'למה אתה עומד שם? תעזור לחברים שלי!' הוא אפילו לא יישר מבט לכיווני, בהה ולא הסתכל. השטח שבו שכבו הנפגעים היה עשרה על עשרה מטר. היינו צפופים אחד ליד השני. עברתי לקללות: 'יה בן זונה, תעשה משהו! עזור לחברים. למה אתה עומד ולא עושה כלום?!'
  "ב-1999 ברק נאבק במערכת בחירות מול נתניהו. ביום השנה לאסון צאלים הוא הגיע לעלייה לקבר בבית העלמין בקיבוץ נצר סירני. עד אז אף פעם לא ראיתי אותו שם. אחרי הטקס הוא הסתובב בכוונה לצאת מבית העלמין. חתכתי לכיוון שלו, לחצתי לו את היד ואמרתי לו שחשוב שהוא הגיע. הוא לא זיהה אותי ושאל מי אני. אחד מעוזריו לקח אותו הצידה ואמר לו שאני י. מצאלים. הוא ניתק את היד במהירות, לחץ בשתי אצבעות על החזה שלי ואמר 'חשוב טוב מה היה שם בצאלים!' ופנה לצאת. חבריי היו בהלם. רעייתו ניגשה אלי, לחצה לי את היד ואמרה: 'אתה יעקב, כל כך הרבה שנים אנחנו רוצים לפגוש אותך'. השבתי: 'גם אני הייתי שמח לשמוע את הצד שלו. היום אני מבוגר יותר, מבין, אולי היה בהלם. אירוע קשה'. נאווה אמרה: 'אנחנו נזמין אותך ונדבר'. עד היום אני מחכה לפגישה איתו. שום טלפון. זה הבן אדם, תופעת טבע: חרא של בן אדם".¹⁸

עמירם לוין: "אני רצתי לפצועים. אהוד לא ניגש. היו שני פצועים שזה הרתיח אותם. אני לא הסתכלתי עליו. לא יודע מה הוא עשה. אולי דיבר בפלאפון, אבל לא ניגש. אולי היה בהלם".¹⁹

כשיעקב דולב הפצוע צעק לברק "בן זונה", טילפן ברק לראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, ואמר לו: "קרה אסון שמחייב התרחקות מהיעדים". שעה אחרי התאונה הוא נפגש עם רבין ודיווח לו ביתר פירוט. לפי מפקד סיירת מטכ"ל אז, סגן אלוף (במיל.), חבר הכנסת ד"ר דורון אביטל, "זאת לא הייתה רק תאונת אימונים, אלא זעזוע פוליטי: איום על המשך כהונתו של ברק כרמטכ"ל ועל הקריירה הפוליטית שלו, כמי שנועד לרשת את רבין במנהיגות על השמאל ועל המדינה, ומכאן שהיה זה גם איום על השמאל בכלל ועל תפיסת השלום עם הפלשתינים. מנהיגי מפלגת העבודה התייחסו אז אל אהוד ברק כאיש החשוב ביותר בשמאל וכמי שיביא את השלום".²⁰ מכאן שאיתרוגו של אהוד ברק הייתה משימה לאומית בעיני ראשי מפלגת העבודה ואהוד ברק ניצל זאת היטב. ניתן היה לצפות שראש הממשלה ושר הביטחון ינהל את משבר צאלים ב' שזעזע את המדינה. רבין ברח מאחריות ומטיפול במשבר. באין לו חסות של פטרונו, ניהל ברק את המשבר בעיקר כדי לנטרל איומים עליו, תוך הקרבת אינטרסים של מדינת ישראל ושל צה"ל, תוך הקרבת כל פקודיו - מראש אמ"ן אורי שגיא, דרך חברו עד אז עמירם לוין, ועד דורון קמפל ו-ד' אז. ברק נקט בטקטיקה של בריחה מאחריות, הקרבת פקודיו ועדויות שקריות שסתרו זו את זו. במשך שבע שנים עסקו בפרשה חמישה גופים ממלכתיים: ועדת חקירה בראשות האלוף בדימוס, מנחם עינן, שהוקמה בו ביום שהקים ברק ושממנה ציפה לנקות אותו מכל אשמה; הפרקליט הצבאי הראשי, אילן שיף, שעירב בנושא את היועץ המשפטי לממשלה, בן יאיר, ואת פרקליטת המדינה, דורית ביניש; המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) שלוין כפה עליו לדבריו להפעיל, לאחר שלוין יצא רע מוועדת עינן; בית דין צבאי; ועדת הכנסת לביקורת המדינה; ושני מבקרי מדינה: השופטים מרים בן פורת ואליעזר גולדברג. בכל חקירה מסר ברק עדות שונה שסתרה את עדויותיו הקודמות. במרס 1999, במהלך מערכת הבחירות הכלליות שבה התמודדו אהוד ברק נגד בנימין נתניהו, פרסם גולדברג את הדוח שלו, שבו הוא ניקה את ברק מכל אשמה, וזאת בניגוד לדעתה של בן-פורת ושל ראש הצוות הביטחוני של משרד מבקר המדינה, האלוף בדימוס אבי יערי.²¹ כמו בכישלונותיו הקודמים, גם במקרה זה ברח ברק מאחריות. בבחירות הוא ניצח את נתניהו ואמר לאחר פרסום התוצאות: "זה שחר של יום חדש". פקודיו מימי "שיח אטד" וצאלים ב' חייכו במרירות, בהעריכם מה צפוי למדינת ישראל מן השחר הזה: רס"ן דורון קמפל וסרן ד' ציפו שהמפקד המיתולוגי של סיירת מטכ"ל, אהוד ברק, יגבה אותם, למדו פרק בצביעות מפקדים בכירים ומנהיגים לאומיים. ברק תמרן אותם למשפט צבאי. הם יצאו חייבים בדין, הורדו בדרגה אחת וקיבלו מאסר על תנאי לשלושה חודשים. להורים השכולים אמר עמירם לוין: "אמרתי לאהוד - אקרע אותך לגזרים אם לא תגיד את האמת".²² עורך הדין, נפתלי גור אריה, נפגש עם הפרקליט הצבאי הראשי, שיף, ועם התובע הצבאי הראשי, מנחם פינקלשטיין, והאשים את ברק בעסקת שוחד, בכך שמינה את לוין לאלוף פיקוד הצפון בתנאי שישתוק. גור-אריה דרש משיף למנות שופט חוקר לפרשה, אך נענה בשלילה.²³ מסתבר שכל הממסד יצא להגן על ברק, לרבות הממסד המשפטי ומבקר המדינה, כשאיש מהם לא יודע על מה באמת מדובר, כי ברק דאג שהמסמכים יהיו חסויים אפילו בפני המשטרה הצבאית החוקרת.²⁴ לאורי שגיא נרשמה הערה. בעדותו בבית הדין, במשפטם של קמפל ו-ד', אמר שגיא: "אני בצער רב קובע, שאנחנו לא יכולים להתייצב (מול ההורים) ולומר ש(אנחנו) יודעים מה קרה שם באמת. אנחנו בצה"ל לא תחקרנו וגם לא נתחקר מה קרה בהיבט המקצועי. כשאני אעזוב את תפקידי, אני אגיד: הפיקוד הבכיר הזיק פה לשדרת פיקוד עצומה בצבא". האיש שהורה לא לתחקר את התאונה היה אהוד ברק. בישיבת מטכ"ל, בנוכחותו של רבין, הטיח שגיא בברק דברים קשים ואמר לו שעליו להתפטר מתפקידו. ברק לא התפטר וגם לא הדיח את שגיא.²⁵

1. ראיון מוקלט עם משה ארנס ב-2012 השמור בארכיון המחבר. 2. נתנאל רוזמן, "אחרי שנים בעלטה: צה"ל חושף את ה'תמוז'", במחנה, 8 ביולי 2011. בשנת 2011 היה מחירו של כל טיל חצי מיליון ש"ח. 3. במהלך ההכנות היה לו כינוי נוסף: "מעבדת ממחשבים". 4. אמיר אורן, למה אסור לתקוף באירן, (ראיון עם אורי שגיא) הארץ, 17 באוגוסט 2012. 5. דוח מבקר המדינה, מרס 1999. 6. שם, שם. 7. ראיון מוקלט ב-2011 המעוניין בעילום שמו להלן מע"ש. 8. מע"ש. 9. סדרת ראיונות מוקלטים עם אורי שגיא ב-2012 השמורים בארכיון המחבר. 10. מע"ש. 11. שם. 12. שם. 13. שם. 14. המחבר עיין בפרוטוקול הישיבה אצל מע"ש. 15. מבקר המדינה, שם; סדרת ראיונות מוקלטים עם דורון אביטל ב-2012 השמורים בארכיון המחבר; רמי טל, שם. 16. מע"ש. 17. מע"ש. 18. ראיון מוקלט עם יעקב דולב ב-2011 הנמצא בארכיון המחבר. 19. ראיון מוקלט עם עמירם לוין ב-2011 הנמצא בארכיון המחבר. 20. אביטל שם. 21. ראיון מוקלט עם מרים בן פורת ב-2012 השמור בארכיון המחבר; ראיון מוקלט עם אבי יערי ב-2012 השמור בארכיון המחבר. 22. ראיון מוקלט עם רמי טל ב-2011 השמור בארכיון המחבר; רמי טל ורונה שפריר, הטיוח הגדול, ידיעות אחרונות, 7 ביולי 1995; ראיון מוקלט עם סמי ויכסלבאום ב-2011. 23. ראיון מוקלט עם נפתלי גור אריה ב-2012 השמור בארכיון המחבר ומסמכים שמסר גור אריה למחבר. 24. מע"ש. 25. מע"ש.