הבוקר הגיע פקח נחמד של רשות העתיקות לברר את עניין הכותרת הקורינתית. בידו היה עותק של הממואר שלי, מ'הזמן הירוק', שהודפס ונשלח למח' העתיקות - כנראה - בידי הגברת מהקיבוץ בעמק, החרדה לשלמות עתיקות קיסריה, וכן צו ממזכירת המנכ"ל של הרשות , להשיב את האבן למקורה. הפקח הגיע למזכירות, בירר וצילם את האבן והגיע לבריכת השחייה, מקום מושבי מדי בוקר עם הפרלמנט החדרתי, לסיום הבירור.
יפה, דבר ראשון ביקשתי לראות את תעודת הפקח שלו. אכן הייתה בידו תעודת פקח. שנית, אמרתי שכל המשא-ומתן בינינו, בעניין הכותרת הקורינתית, יעבור דרך ידידי הארכיאולוג ד"ר אלי ינאי. אני אדבר רק בידיעתו. הוא הסכים וצלצל לאלי ינאי ודיבר איתו קצרות. אחר כך דיברתי גם אני עם אלי. אלי הבהיר לו שהאבן הובאה הנה עוד בימי המנדט הבריטי, כאשר חוק העתיקות הישראלי לא היה תקף בכלל! וכן הבהיר לו שהאבן מוכרת לו היטב, אולי אינה רשומה, אבל ידועה בהחלט. הפקח נענה לד"ר אלי ינאי וירד ממני ומהעניין כולו, צילם את האבן ורשם אותה למען הדורות הבאים. נפרדנו כידידים וכיבדתי אותו בתאני גבעת-חיים המתוקות. לסיום ביקורו הקצר אך המאיים, סיפר לי הפקח, שעל-פי ההלשנה, סברו ברשות העתיקות שבעין-החורש התגלה אתר ארכיאולוגי מחתרתי, שאיש אינו יודע עליו...
מכאן ש: ראשית - הקוראות האדוקות של 'הזמן הירוק' אינן יודעות גבולות, ומוכנות לדווח לרשויות על כל חשד קטן. ולא יעזור שאני מצהיר חזור והצהר - שמיטב השיר כזבו!. שנית - תמיד ראוי לדרוש מאיש רשות כלשהי תעודה מזהה. שלישית - חשוב שיהיו לכם ידידים טובים כד"ר אלי ינאי... ורביעית - יש שלטון בישראל היום, שלא כבימי הבריטים - ויש לדווח על כל מציאה ארכיאולוגית לרשות העתיקות. ונספח בצידו - 'הזמן הירוק' זכה למהלכים ברשות העתיקות. הונח על שולחן המנכ"ל ומי יודע עוד להיכן הגיע...
הנה תגובתו של דן גזית מגבולות, ארכיאולוג וותיק, אוצר תערוכות ועיתונאי:
טיילתי, מצאתי, לקחתי, הבאתי הביתה ו - אוּפְּסְ...
בשנים שכיהנתי כארכיאולוג מחוז מערב הנגב מטעם רשות העתיקות, ניהלתי דיאלוגים רבים עם מלקטי-עתיקות. מול טיעוּנַי כמייצג את החוק ("מה שעשית מוגדר כ'סקר' ולכך דרוש רישיון; 'עתיקות' הן כל מה שעשוי בידי אדם לפני שנת 1700 והן רכוש המדינה") ואת המדע ("ברגע שהזזת והרמת את החפץ - ניתקת אותו מהקונטקסט שלו וגרעת מערכו הארכיאולוגי") - הועלו טיעוני-נגד במתכונת קבועה למדי ("אם
משה דיין לקח, גם אני יכול; אם אני לא אקח, מישהו אחר ייקח וימכור; אני אחראי, יש לי אוסף ובעצם אני מציל את הפריט; זה לאוסף של הקיבוץ; מצאתי את המטבע בגדודית של תפוחי האדמה").
בחבל הבשור התחתי מצויים אלפי אתרים עתיקים וכמעט כולם "מוכרזים" (הווי אומר, רשומים כדת וכדין כנכסי המדינה, כולל המקרקעין). שטחי חלק ניכר מהאתרים מעובדים על-ידי חקלאים (שקבלו את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל!), נטועים בידי קק"ל או תפוסים על-ידי צה"ל, לכאורה בניגוד לחוק העתיקות: ציינתי "לכאורה", כי ברור שקיימים ניגודי-אינטרסים בין הגופים האלה לבין רשות העתיקות וקשה לה, בתנאים כאלה, לכפות את החוק, בעיקר על חקלאים המלקטים עתיקות משטחיהם ומאתָרים סמוכים.
רשות העתיקות נלחמת בגנבי עתיקות (למשל,מפעילי מגלי-מתכות באתרים) ובשודדי עתיקות (למשל, שודדי קברים), אך משתדלת "להלבין" אוספים פרטיים - על-ידי רישום, מעקב, הכנת העתקים לתצוגה והענקת הטבות שונות - גם כדי שלא "ירדו למחתרת" ובסופו של דבר יעברו לסוחרי-עתיקות; שיתוף הפעולה מועיל לשני הצדדים. לנגד עיני עומד תדיר מקרה מצעֵר של אוסף פרטי "מוּכָּר", שופע פריטים מעניינים וחשובים, שבעליו נפטר ורק אז התברר כי רישום הפריטים היה לקוי; עשרות ארגזי ממצאים הושלכו לאשפה בשל כך.
שיטה נוספת לטפל באוספים הפרטיים היא הכנת תצוגת-קבע או הקמת מוזיאון מקומי בישוב, בשיתוף רשות העתיקות. התואר "מקומי" מציין כי העתיקות במוזיאון נלקטו, בדרך כלל, בשכנות לישוב והממצא המוצג מייצג את הארכיאולוגיה של סביבתו. תצוגות צנועות כאלה קיימות בנירים ובאורים. המוזיאון המקומי הראשון באזור לעתיקות הסביבה הוקם בכיסופים (על-שם עמי שאול) לפני למעלה מחצי-יובל שנים. זמן רב הוא לא היה פעיל אך לאחרונה הוא נפתח מחדש לחוקרים ולמבקרים..
בשנת 1995 נחנכו שני מוזיאונים מודרניים לארכיאולוגיה באזורנו: ברעים - המציג, בין השאר, את הממצאים הרבים מתל גמה, ובבארי - הכולל גם "גן ארכיאולוגי" שהוקם מפריטים גדולים (חלקי עמודי-אבן וכדומה). בשלושת המוזיאונים האלה, המעניקים תובנה ארכיאולוגית של סביבתם, מומלץ לבקר (בתיאום מראש; הכניסה ללא תשלום). בשנת 2010 החל בניר עוז תהליך מבוקר של ריכוז עתיקותיהּ של חורבת מעון (האתר שהקיבוץ נושק לו) המצויות בידי אספנים פרטיים בו.
אל מול תגובה מחמירה זו, הנה תגובתו של אבי נבון מלהב, ארכיאולוג, מדריך טיולים והיסטוריון:
תוספת היסטורית לפרשת האבן בעין החורש
דבר ידוע הוא, שעתיקות רבות נמצאות ב'רשות היחיד' ברחבי הארץ, אצל אספנים וסתם חובבי אבנים-יפות-לקישוט-הגינה. כמובן שגם בקיבוצים רבים בהם נמצאו אבנים עתיקות: משקופים, כותרות, חלקי בית בד ועמודי-ארמונות, הושארו הפריטים לקישוט רחבת חדר האוכל, דשא המועדון או בכניסה לספריה. מגמה חינוכית להגברת הקשר שלנו לארץ ולקדמוניה.
ב-48' הוקמה המדינה, ב-1955 הוקם אגף העתיקות, ב-78' נחקק חוק העתיקות, ורק ב-1990 הוכרז על 'רשות העתיקות'. בראשית שנות ה-90, בא למשרדי בתנועה הקיבוצית נציג של רשות העתיקות, וביקש את עזרת המדור לידיה"א באיתור אבנים כאלו בקיבוצים, כדי לתעד, לצלם ולרשום אותן באוצרות המדינה. לדברי הנציג, אין לרשות עניין לקחת את האבנים, וגם אין לה אפשרות פיזית לרכז אותן במחסניה הגדושים. מבחינת מדעית, ומבחינת נאמנות לחוק העתיקות, די ברישום ובביקורת שאכן האבנים הללו יישארו וישמרו במקומן הנוכחי.
הבעתי את נכונותי לסייע בפנייה לקיבוצים, באיתור חברים-אספנים, במכתב המלצה לשתף פעולה במבצע סיור-צילום-רישום. בכך היה נוצר תיעוד מלא, היה רישום על מיקומן, ושם האחראי בכל קיבוץ על שמירתן. הכול היה נחמד עד שהעליתי בקשה אחרת בשם הקיבוצים לרשות העתיקות. ביקשתי שהרשות תפעל באותם קיבוצים בהם נמצא אתר עתיקות מוכרז, ותעלה את גבולות האתר במדויק, לפי סקר בשטח. עד אז (וכנראה עד היום) מוגדר אתר מוכרז ב-6 ספרות הקואורדינטות במפה, כלומר - קמ"ר שלם. די במספר אתרים סמוכים כדי שכל שטח הקיבוץ הוא 'אתר מוכרז' שבו אסור לערוך חפירה וחדירה לקרקע. יש מספר לא גדול של קיבוצים שאצלם הדבר ממש 'מכה', וכל בנייה, הנחת קו ואפילו חפירת בור לנטיעת שתיל כרוך בחפירת הצלה, או פיקוח, או מימון בדיקה ע"י ארכיאולוג, דבר שמסבך ומייקר כל פעילות.
נוכח בקשתי זו, שפירושה הרבה עבודה, צמצום שטחים מוכרזים והקטנת הסמכות של הרשות, נעלם הנציג ולא חזר אלי. כך הפסדנו כולנו, גם היישובים והאנשים המחזיקים בעתיקות, חלקם עוד מימי המנדט, וגם רשות העתיקות המעוניינת, ובעיקר המדע, החוק והסדר הנכון, לקיים מבצע רישום ותיעוד מקיף. כמו שנאמר: המנגנון מעולם לא מוכן לצמצם את תחום סמכויותיו, והבירוקרט לא יקטין את היקף תפקידו במהלך של ייעול. ולכן אנחנו עדים עוד ב-2012 לחיפוש אחרי אבנים עתיקות שלא נרשמו ולא צולמו. מבחינת המדע הן כאילו 'לא קיימות'. רק לפקחים הם מהוות פרנסה, סמכות, הפגנת שרירים וצלצולי איומים על האזרח התמים.
מסתבר שהארכיאולוגים גם הם חלוקים בדעתם. וכך ממואר תמים שלי, מלא געגועים לשנות הארבעים האבודות, הפך בלי כוונה לסלע מחלוקת אמיתי, לא מבזלת וגם לא משייש...
