פרשת כי תצא: מלחמה, משפחה, חברה ועוד

עֲמָלֵק וּמִדְיָן

הָיוּ וְעוֹדָם קַיָּמִים מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁנוּ

רַבִּים אֶלֶּה שַׁקָּמוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֶנוּ

וְהֶם שֶׁכָּלוּ בְּעוֹד חֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם

וּבְפִיפִיַּת חַרְבָּם הֶמָּה חַרְצוּ גוֹרָלָם

הָיוּ אֶלֶּה עֲמָלֵק וּמִדְיָן שֶׁאֵינָם

שֶׁזִּכְרָם נִמְחָה בִּגְלַל מַעֲלָלָם

לֹא לַמְדּוּ חוּמֵינִים וְנָגָ'אדִים דָּבָר

אֵיךְ אָז הָמָן בְּאַרְצָם מֵהָעוֹלָם עָבַר

וְכֹל שֶׁעָלֶינוּ לַעֲשׂוֹת לְסַפֵּר עַל הַקֶּץ

קֶץ הָמָן הָרָשַׁע שֶׁנִּתְלָה עַל הָעֶץ

כִּי כֹּל הַמֵּכִין לְשַׁלֵּחַ בָּנוּ חֶץ

גֻּלְגֻּלְתּוֹ בְּחִצָּיו וְטִילָיו יְרוֹצֵץ

הצד האנושי המצפוני שבתורה

הפרשה פותחת את הדברים של משה אל העם בכך: "כי תצא למלחמה על אִיְבֶיךָ" (כא/י) , ולא פרש מה עושים במלחמה, אין מדובר בתחבולה (אסטרטגיה) ובתכנון (טקטיקה) ,אלא איך צריך להתנהג אדם מישראל אחרי נצחון בקרב על אויביו כאשר: ונתנו ה' אלהיך בְּיָדְךָ ושבית שׁבְיוֹ"לא תתעמר בה" . הביטוי להתעמר רש"י אמר כי שמע ממשה מדרשן כי מקור הביטוי תתעמר מלשון הפרסית "עִמְרָאָה" , כפי הנראה זו מלה ערבית כי האישה בערבית נקראת "אִמְרָאָה" (امرأةׂׂׂ ). הפרשה עוסקת במצוות שבמהותן מצוות של חמלה וחסד ורחמים כלפי אחיך בני עמך, כמו שנאמר: לא תשימון עליו נשך(שמות כב/כ) אל תקח מאתו נשך ותרבית.(ויקרא כ/לו) וכאן בכי תצא נאמר: לא תשיך לאחיך נשך כסף (כו/כ) והנה בתחום החי נאמר: כי יקרא קו צפור לפניך בדרך .אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים.(כב/ז) ועל היחס לנכרי ולגר נאמר: לא תתעב אדמי כי אחיך הוא (דברים כג/ח) אף על-פי שהוא איננו מבני עמך.

דינו של בן סורר ומורה ותושבי עיר נדחת

לעומת החמלה והרחמים שנשמעים מהדברים שדברנו עליהם, אנו קוראים גם דברים שאינם עולים בקנה אחד עם רוח החמלה החסד והרחמים, לכן חכמינו הוכו בתדהמה למקרא הדברים האלה: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול ויסרו אותו ולא ישמע אליהם והוא עוד זולל וסובא ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת.(כא/יח,כ,כא) אותו דבר ניתן לאמר על מצוה אחרת בפרשת ראה מצוה אחרת : כי תשמע באחת עריך אשר ה' אלהיך נֹתֵן לך לשבת שם .... יצאו בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים.... הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם תחרים את כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב...(ראה יג,טז) מצוות אלו נראות לא מציאותיות גם בימים ההם, וכך סברו חכמינו ז"ל בבואם לדון בשאלת בן סורר ומורה ובשאלת עיר נדחת. הם ראו כי מצוות אלו לא נועדו למימוש, אולי אפשר לאמר כי ענשים אלה אלה לפי מדת הדין ולא לפי מדת הרחמים. ואף על-פי התורה ראתה צורך להביאם, כדי שנדע על קיומם. אים ספק שמצוות אלו אינן עולות בקנה אחד עם החמלה החסד והרחמים שמגלה התורה פעמים רבות בגלל חֻמְרַת העונש שנקבע בהפרת מצוות אלו עונש לא מדתי לפי לשון משפטית של ימינו. ואפשר גם להזקק לדעת רש"י בכגון זה כאשר המצווה נראית לא מובנת דיה כמו איסור צמר ופשתים וכלאים ועוד, שאמר בעניין זה , זו החוקה כך ראה וקדש או זה דין מלך.

ריכוז נִכַּר מהמצוות בפרשה

. דוגמה מצוינת ליחס שהתורה נותנת לאדם כאדם וכמובן מתיחסת למעמד האדם בישראל כשהוא נחשב לעבד - אפילו כנעני אין להסגירו לבעליו אם ברח ממנו. ולעבד עברי כ"עובד" שחובתו מעבידו - קרי אדונו לשחררו מ"עַבְדּוּתוֹ" , או יותר נכון מ"עֲבוֹדָתוֹ" שלא מרצון חפשי אצלו, אחרי שבע שנות עבדות או עבודה, ובצאת העבד לחופשי יהיה זכאי לפיצוי, בעבור השנים, שעבד ללא שכר אצל אדונו, נָתוֹן תִּתֶּן לו נאמר. ובבואך לכרם רעך, אכול כאות נפשך מן הענבים אך אל תתן (ענבים) בכליך שהופך את הדבר לגנבה כנגד "לא תגנב".

בעוד בתורה נאסרה אשה גרושה, שנשאה לאחר ומת או נתגרשה ממנו עלבעלה הראשון שממנו נתגרשה, באה תורת האיסלאם וקובעת היפוכו של דבר: אשה גרושה לא תוכל לחזור לבעלה הראשון שממנו נתגרשה, אלא אם תנשא תחלה לאחר. אם לוית כסף לחברך, אל תבוא אל ביתו לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ . לא תַעֲשֹׁק שכיר עני ואביון מאחיך או מִגֵּרְךָ אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו .(כד/יד) . חובת השבת אבדה לבעליה. וכן שורה של מצוות שנועדו לעזור לדלי אמצעים, מבעל אמצעים כבעל נחלה העוסק בחקלאות, חובה עליו להשאיר אחריו עֳמָרִים מן הקציר, וזיתים מן המסיק : ועוללות מן הבציר, וכך נאמר: כי תִּקְצֹר קצירך. ושכחת עֹמֶר, כי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לא תפאר אחריך, כי תִּבְצֹר כּרְמְךָ לא תעולל אחריך, לגר, ליתום ולאלמנה יהיו. ובמשפט על השופטים להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע. יש גם התיחסות לחיה במצות לא תַּחְסֹם שור בדישו , לתת לו לאכול מן הדיש שהוא דש. לתת יחס צודק לעובד ולאדם : לא תלין שכר עובד לא תקח נשך. וכמובן נגד גילוי עריות- התנהגות מוסרית כגון : לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. חשוב מכל קיום המצוות ועשית הטוב בעיני אלהים ואדם.על כך נאמר: יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא (אבות ר/יז)

משה חוזר ומזכיר לעם מחה זכר עמלק

הפרשה חוזרת ומזכירה לישראל כי עליו לזכור לעשות את אשר צוה אלהים לעשות כדבר יחיד ומיוחד במינו כשהב"ה אומר לישראל, לאחר שיונח לך מכל אויביך מסביב ,בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה, לרשתה , תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. (כה/יט) כי עם זה נבזה זה ואכזר : קָרְךָ בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. (כה/יח ) השאלה היא באיזה מובן נאמר : "ואתה עיף ויגע"? כאן יש דעות שונות האחת אומרת עיף ויגע מעבדות מצרים וטרם התחזקת ביראת שמים, אז בא עמלק ופגע באלה שאמונתם חלשה בכוחושל האלהים, אם כך אז מדוע: מחה זכר עמלק?, הרי פגע בחסרי אמונה, אל תרגומים שונים, התיחסו לכך שהפגיעה הייתה בחלשים ובנחשלים.

בחלשים מההליכה אחרי היציאה ממצרים ונחשלים באמונתם, אך לא עמלק שיעניש אותם על נחשלותם. אך הפשט עדיף על הכל , עם הפוגע בבני אדם מן הגב, הוא עם שפל ועצם קיומו סכנה לאנושות לא רק לישראל. זאת אנו רואים כמעט יום יום דברים דומים הנעשים על-ידי צאצאי עמלק (כעדות פיהם כי הם העם הנקרא עמלק הדבר מופיע בפרוטוקולים של זקני ציון בערבית, שנוצרו להבאיש ריחו של עם ישראל בעמים ולהגביר השנאה כלפיו) צאצאי עמלק אלה משלחים יום יום טיליהם הרצחניים באוכלוסיה אזרחית חפה מפשע ואפילו חסרת ישע . הדבר הזה בעיניהם לגיטימי ואין הם מהרהרים הרהורי חטא, ואינם רואים עצמם "מוגי לב" בהתנהגותם לזנב בנחשלים .

משום כך רואים חכמי המדרש בעמלק אב-טיפוס של אןוב החורג במצח נחושה מכללי התנהגות הקרבית המקובלת , אשר ללא סיבה מנצל הזדמנות נוחה לו וקלה (לטעון סכינו בגב כשהקרבן איננו מוכן לכך) ופוגע בקרבנו. דברנו בפרשת ראה על ההבדל בין מלחמת מצוה לבין מלחמת רשות, שכביכול אלה הם שני סוגי המלחמות, אך כאן לומדים על מלחמת נקם, כדבר חריג ויחיד בתורה. ללמדך עד כמה מסוכן האויב שטוען לך סכין בגב ואיננו מבחין ילד ואישה וחף מפשע לבין חַיָּל.

עָדִיף שָׁלוֹם קָר מֵחֹם מִלְחָמָה וְנִצָּחוֹן

לְעוֹלָם חוֹבָה לִזְכּוֹר עֲמָלֵק וְאֶת הַקָּלוֹן

הַמַּכֶּה בַּנֶּחְשָׁלִים בּוֹכֶה וְרַץ לְהִתְלוֹנֵן

וּבְקָרְבָּנוֹתָיו בַּהֲנָאָה וּבְחֶדְוָה מִתְבּוֹנֵן

כִּי מַלְכוּת חֲלִיפִים הוּא מְכוֹנֵן

שָׁכַח עֲמָלֵק שֶׁעַמֶּנוּ כְּבַר יָצָא מִמִּצְרַיִם

עַם אֵיתָן לוֹחֵם חֲזִיתִית וְלֹא בַּאֲחוֹרַיִם

עוֹד יָחוּשׁ עֲמָלֵק נַחַת זְרוֹעוֹ כְּמִלְּפָנִים

כַּאֲשֶׁר הָעֲמָלֵקִים הוּבְסוּ בְּבֹשֶׁת פָּנִים

וְכִי יִשְׂרָאֵל יֵשֵׁב פֹּה לְעוֹלָמִים ׁ