אולי גם לכם הזדמן לשמוע חברים החוזרים מחו"ל מדווחים בחצי עלבון ובחצי הפתעה ש"לא אוהבים אותנו בעולם!"; אולי אפילו התנסיתם בעצמכם בחוויה אישית מהסוג הנדון.
רבים פוטרים עצמם מההלם שבגילוי התופעה על-ידי קבלת הדין, בנוסח: "נו מה לעשות? הגויים הרי תמיד שנאו אותנו". אצל מיטיבי חשיבה זה יכול לעלות לשלב מתקדם יותר, בנוסח: "הרי ברור שעם ראש ממשלה שאפילו סרקוזי ואובמה סולדים ממנו, ועם שר חוץ שדלתות רוב משרדי החוץ נעולות בפניו, זה לא יכול להיות אחרת! והאירופאים הצדקנים - הם מחזירים לנו על הטפות המוסר שעושים להם על השואה! והמיליונים שהערבים משקיעים בתעמולה...".
רובנו מפסיקים את הניתוח השטחי הזה בשלב זה בערך, מחליטים שאין מה לעשות, ופולטים אמירה גאונית בנוסח: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".
תמונה שונה באירופה בשות ה-60
מי שהיה באירופה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, זוכר מצב שונה בהרבה: אוטובוסים מלאי תיירים ישראלים (שלוש ארצות בשבוע), סטודנטים, אמנים רבים וסתם אוהבי תרבות זכו לקבלת פנים חמה ונכונות לסייע ברוב הארצות ומרוב שכבות העם.
הגויים התעניינו ב"יהודים החדשים" והתפעלו מהישגיהם. לחלקם, היה זה שלב טבעי אחרי רגשות האשם שגרמו להם לחוש על זוועות השוואה. לצעירים יותר השתלבה האהדה באידיאלים על צדק, שוויון ואהבת אדם שהציפו אז את אירופה. היו גם אנשי רוח, עיתונאים ואנשי כמורה שהעזו להזכיר את תרומת היהדות לאנושות וכפרו באנטישמיות הויסרלית של הכנסייה.
לדימוי הרענן והאופטימי הזה ברוב ארצות המערב, הייתה השפעה מוכחת על החלטות מדיניות, כלכליות וביטחוניות שממשלות לא התקשו לקבל לטובתנו. נדמה היה שהיחס הציבורי החיובי כלפינו הוא נכס מבוסס היטב. אך השנים הללו היו גם שנות הדקולוניזציה בעולם, שגרמה לשינויים מפליגים באינטרסים של מדינות, ובעיקר הציפו את אירופה במהגרים מאפריקה השחורה ומארצות האיסלאם.
השינוי לרעה, והחסר בהסברה
השיח הציבורי והאווירה בקמפוסים החלו להשתנות לרעה. אחרי מלחמת 67' וכיבוש השטחים גברה הביקורת שהושמעה על ישראל - בלחישה עדיין - גם אצל ידידינו הטובים. ישראל הרשמית לא הייתה ערה לשנוי המסתמן, גם כאשר הקהילות היהודיות החלו מביעות את חששותיהן בקול רם.
במהפכת הסטודנטים של 1968 פרצו הדברים בגלוי: דוכני הסברה פלשתינים צצו בכל אירוע המוני, פעילים ערבים, יד ביד עם ארגוני השמאל, פעלו בכל עיר ושכונה, במסגדים ובמרכזי תרבות. דובר בגלוי על הישראלי הכובש, המתנשא, הכוחני, ה"נוהג באחרים כפי שנהגו בו בעבר"; והתקשורת, אשר נגררה בתחילה, הפכה עד מהרה למובילה. לא עוד חרטה על השואה מעל לכל ולא עוד "ישראל" כעם שזכה לצדק היסטורי.
התהליכים הלכו וגברו עם השנים. צעירי שנות השישים היו למעצבי דעה וסירבו להסברים הפורמליים והמשיחיים שהנפקנו להם. ההסברה הישראלית נעשתה לרוב במשרדים המפוארים של משרדי החוץ, או בפני אולמות מלאים במוזמנים אוהדים. משם, כמובן, דלף אך מעט אל הציבור הרחב ששמע פחות ופחות את שהיה לנו להגיד.
"התירו את דמה של ישראל"
דעת הקהל היא מנוף אדיר בארצות המערב הנאור והדמוקרטי. היא מסוגלת לשנות אג'נדות ועמדות של פוליטיקאים, מדינאים ומפלגות, ולא צריך להכביר על כך מילים. מדינה/חברה שלא טורחת יום-יום, בראש סדר העדיפויות שלה, להציג את אופייה האנושי והדמוקרטי, את ערכיה המוסריים, את חופש החשיבה ואת רב-גוניות הדעות של אזרחיה, לא צריכה להיות מופתעת אם היא מגלה יום אחד שאויביה השכילו לגרור אותה עד לסף דה-לגיטימציה בעמים.
אם כתובות "ישראל רוצחים", "ישראל נאצים", "החרימו את ישראל הפשיסטית", מתנוססות על קירות ערי בירה ואיש אינו מוחה, אם שגרירים, אמנים ואנשי רוח ישראלים אינם יכולים להתבטא בארצות אלה כי יש מי שמונע מהם זאת - סימן, חברים, שלא ביחסי ציבור אנו עוסקים אלא באיום קיומי.
ידיד ישראלי אמיתי אמר לי לא מזמן בדאגה רבה: "אויביכם, בסיוע אזרחים שלנו שפשוט אינם מבינים את הנושא, התירו את דמה של ישראל ואת דמו של העם היהודי". הרציחות הראשונות של יהודים בצרפת הגיעו בערך באותה תקופה, וראשי המדינה גילו פתאום את "סכנת הדה-לגיטימציה" של ישראל.
משפרים את המצב בעזרת התגייסות לאומית
אז נכון שהישראלי הבודד אינו יכול למנוע את הסיבות שבגינן אירופאים, וגם אמריקנים, חושבים שהשתנינו ושאיננו ראויים עוד לאהדתם ולתמיכתם. הוא לא יכול אולי למנוע את שחיקת הדמוקרטיה, את הגזענות, הכוחנות והאלימות, ואת הטרגדיות הבלתי נמנעות של כיבוש בן עשרות שנים, ואת תופעות ההתחרדות של המדינה. הוא אינו יכול למנוע - אך הוא יכול להסביר, לשים בפרופורציה, להשוות לתופעות דומות בארצות נאורות אחרות. הוא יכול לדבר כאזרח מדינה אחת אל אזרח מדינה אחרת, על בסיס אישי ועם רגישויות אנושיות זהות.
נכון שתמונת חייל חמוש המכה ילד פלשתיני היא קשה לעיכול לכל אחד, אך לפחות ניתן להציב אותה בהקשרה הנסבל, בשיחה בין בני אדם. בשיחה כזו אפשר להרחיק את הסטיגמות, להקטין את החשדנות ואת הדעות הקדומות ולגרום למחשבה שנייה.
בעידן בו התקשורת האלקטרונית מאפשרת למורה כפרי בטג'יקיסטן לקרוא שחיילי צה"ל אוכלים ילדים פלשתינים לארוחת בוקר, קיימת גם האפשרות להשמיע לו אמת אחרת. קיימת אפשרות להמחיש ישירות לכומר בכפר נורבגי את יחסנו לקדושת החיים - בניגוד למה שסיפרו לו. ולדוקטורנט בסורבון אפשר לספק מקורות מידע על הסכסוך הישראלי-ערבי, לפני שהוא מפרסם תזה מוטה וארסית בנושא.
כל זה מחייב, תחילה, חלוקת עבודה: שהממשלה תמשיך לעסוק במה שהיא אמורה לדעת לעשות - רק טוב יותר, והעם בישראל יתגייס לסייע. היום כבר נדרש יותר מפעילות ממשלתית. נדרשת התגייסות לאומית וגיוס העם היהודי בתפוצות. צריך להתקרב אל לב דעת הקהל המערבית באמצעות אלה המצויים בתוכה ואלה שילמדו לתקשר איתה, באופן פרטני וקבוצתי. לא צריך לספק דוקטרינות הסברה רשמיות. דווקא רב-גוניות ההסברים היא יתרון, ואזרחי העולם יידעו להעריך זאת. צריך להעיר את הישראלים, לתת להם מידע, ליצור את המסגרת ולהניח להם לעשות את המלאכה כי מדובר בחיים שלהם!
הדימוי שלנו בקרב העמים הוא לא בעיה של מבוכה, אי-נוחות או עלבון. הוא בעיה של סכנה אסטרטגית קיומית. עם אירן אפשר להתמודד כאשר יש לצדנו ידידים אמיתיים. גם בפורומים בינלאומיים, בהם אנו "מוקצים", יהיה לנו נוח יותר לצד יותר ידידים. כך גם בכל תחום חיוני אחר. אם נישאר בודדים ומנודים - כפי שזה מצטייר היום - אכן דמנו יותר.
