לקהל - זהו צוהר שנפתח לעולם סגור, מהודק אבל חזק, והתערוכה מקרבת את החילונים לנושא תוך מתן אפשרות להבינו. ובכך גדולתה. קירוב הלבבות. התערוכה פורשת תמונה רחבה על תולדות החסידות, על המנהגים, הלבוש, תבניות החיים והמסורת, ומלווה בצילומים, בהקרנת סרטים, במוזיקה חסידית, שבכל מקום בעולם חוזרים ונשמעים אותם הניגונים, באותן התפילות או הזמירות. אני גדלתי בבית מסורתי-דתי, והנעימות אותן שרו בבית הכנסת של אבי, חזרו ונשמעו לי גם מבית הכנסת הקטן שהיה מול ביתי ברמת אביב. כל שבת בבוקר עלתה והגיעה השירה המוכרת לי עד לקומה 11 בה גרנו, והרנינה את הלב בזיכרון של אבא. מה פירוש חסיד? המילה נגזרה מאיש העושה חסד. מהי החסידות ומתי נולדה? החסידות נולדה בראשית שנות השבעים של המאה השמונה עשרה, על-ידי רבי דב בער ממזריץ'. עוד לפני הבעל שם טוב, שנהוג לייחס לו את ייסוד התנועה. החסידות דוגלת בחידוש חיי הרוח היהודיים בשמחה ובדבקות, אך גם בביצור אורח החיים הדתי תוך התנגדות לכל שינוי. נקודה שמשה רבנו לא כיוון אליה בתורה, וקיבלה את חיזוקה מהנחיית הרבנים. החסידים נוהגים להתפלל בנוסח יהודי ספרד, ולא יהודי אשכנז. החסידות הייתה זרם עממי שכבש המונים, ובמשך מאתיים שנה היא כוח היסטורי בעם היהודי. העיצובים היפים ביותר למען האמת, מה ששמר על קיום העם היהודי באלפיים שנות גלות, היו המנהגים והמסורות שייחדו אותם מכל היתר. הגויים יכלו לרצוח ולענות אותם בפוגרומים ובגזרות שונות, אך את הרוח לא יכלו לכלות. האמונה החזקה שימשה כדבק בין כולם וחיזקה אותם. תודה לאל שאנו כבר בארץ אבותינו, ואיננו נזקקים לכל אותם תלבושות וסימנים שייחדו אותנו מהיתר, ואנו חופשיים לשמור על היהדות בלי המנהגים הנוקשים של פעם. כי אלה היו אולי צורך של פעם, אך לא כאן ולא היום. ובכל זאת, קיימת עדיין בתוכנו, ובמיוחד בגולה,הנטייה לשמור על כל המנהגים הללו, ואנו יכולים למצוא אותן בקהילות כמו במאה שערים, בבני ברק ובעוד קהילות שהפכו לגיטאות בנוסח מזרח אירופה, בהם מהלכים גברים ברחוב עם מעילים שחורים גם בעיצומו של קיץ ישראלי לוהט ומהביל, עם כובעי לבד מהודרים, והרבנים - בכובעי פרוות צובל מחממים במיוחד, מה שהתאים לרוסיה ופולין לפני מאה שנים. הנשים - עוטות גרביים ארוכות וחצאיות ארוכות, וחולצות עם שרוולים המותירים רק את הכפות חשופות. שער הראש של הנשים מגולח או מכונס במטפחות המזכירות את כיסוי הראש של המוסלמיות, כך שקשה להבדיל בין חרדיות יהודיות ומוסלמיות. ואחרי כל זה, הנה מגיע החלק היפה שבעניין. ראשית - הצילומים העתיקים כמו של חסיד מהלך בסימטה בעיר טארנוב בדרום פולין בשנות השלושים, לפני המלחמה, או בתי הכנסת שהיו קיימים פעם וחלקם נהרסו במלחמה, ולצידם - הפלא ופלא, צילומים מבתים בירושלים כיום, שתבניתם ממש מזכירה את הצילומים ממזרח אירופה. נוסטלגי. כך מלבב צילומו המרהיב של תינוק בטקס "פדיון הבן", כשהוא שוכב על טס מכסף, ועטור בתכשיטי זהב של כל בנות המשפחה, שבהם פודים אותו מהצורך להקריב את הבכור לאל. או צילום של משפחת רב ידוע כיום עם כל משפחתו, ביום נישואי הבת הגדולה. המון יופי עצור ומושקע בתלבושות המרהיבות, בתסרוקות ובכל הפרטים. התלבושות של החסידים בעת שמחה אינן רק בשחור ולבן. הנשים נראות גם בשמלות כלה מהודרות שאינן מביישות את שלל המעצבים בני זמננו לחילוניות. הילדות לעיתים עוטות ורוד, או שמלות יפהפיות בצבע קרם, פה ושם נראים כחול כהה משובץ בתכלת - אך צבעוניות של ממש עדיין לא נראית שם. ויחד עם זה, ידוע, שבבני ברק ניתן לרכוש את העיצובים היפים ביותר לשמלות לנשים ובנות. תלבושות הגברים והנשים למיניהם מוצגות בשלמותן על גבי בובות-תצוגה, וממחישות את המיגוון הרב בנושא. חשיפת המגזר לאמנות עצם התערוכה במוזיאון ישראל חשובה, בגלל כמה סיבות: היא מביאה אל בין כתלי המוזיאון מגזר שהיה אטום עד היום לכל המתרחש בתחום האמנות. בדרכם מהכניסה אל אולמות התערוכה, הם נחשפים ליצירות אמנות קלאסיות, כמו פסלי רודן, וגם אם יש ביניהם המתלוננים שנאלצו לראות גוף אישה בעירום בפסל או בציור, הרי בסך-הכל לא נגרם להם נזק כלשהוא, והם רק נחשפו לאמנות טהורה. לעומת זאת, הרצון של הנהלת המוזיאון לאפשר לפתוח את שעריו לחרדים תוך הקצאת שעות נפרדות לנשים או לגברים מחוץ לשעות הרגילות (החלטה שגרמה להרבה רעש ציבורי) - בכלל לא בא לידי מימוש, מהסיבה שלא התעוררו בקשות ממין זה בכלל. הם באים בהמוניהם, נשים, גברים וילדים, החרדים והחילונים. החרדים נהנים מהיופי שמהלל את תרבותם ומסורתם, והחילונים נחשפים לעובדות שכלל לא ידעו, ולמראות שהיו נראים רק לבני העדה הזו בתחום המסוגר של מגוריהם. התערוכה מעוצבת להפליא, ומרתקת כל אדם מכל מגזר שהוא. היא מעניקה גאווה לכל יהודי באשר הוא, על מורשת העבר והיופי שבה, ולחרדים - את הלגיטימציה להמשך דבקותם במסורת בת המאתיים שנה הזו. קירוב הלבבות בין שני החלקים בעם - הוא האלמנט הכה חשוב בעצם קיום התערוכה, במוזיאון המתהדר בתערוכות אתנוגרפיות במשך עשרות השנים שערך כדי לעודד את חידוש המסורות שכמעט נמחקו בתהליך "כור ההיתוך" שיצר בן-גוריון. כך זכורות לטובה התערוכות של מסורות העדה הכורדית, התימנית, המרוקאית ועוד, שהציג המוזיאון בעבר. מפעל ראוי לתפארת. חשוב מאד לשמור על מורשת העבר, אך חשוב גם לשמור ולדאוג לעתיד. ולמוזיאון ישראל - שאפו על העבודה הנהדרת שעשה בתערוכה מושקעת זו.