אמנם נכון, מקהלת הממסד, התקשורת ומומחי העבר עסקו גם בוויכוח עקר על דרכים למניעת פצצה אטומית מאירן. אבל, נאמנים למסורת של ראיית המצב בשחור-לבן בלבד, נכלא הוויכוח העקר בין שתי ברירות קיצוניות - "פצצה או הפצצה". זה היה המשך מתאים לוויכוח הפרימיטיבי בין "פתרון צבאי" ל"פתרון מדיני", שנגמר בכישלון המלחמה בטרור. כמו אז, כך היום הוצעו לקברניטינו פתרונות מקצועיים מערכתיים, חופשיים מהחשיבה הפרימיטיבית, אך זה היה כנראה מסובך מדי עבורם.
התוכנית האחרונה הוגשה להם על-ידי קבוצת 'מבוגרים-אחראים', שייצגו אלפי שנות ניסיון מצטבר של ותיקי המדינה בהגנתה ובפיתוחה. קברניטינו היו רק צריכים להיזכר במה שהם למדו בהיסטוריה וגיאוגרפיה כדי להבין את הפתרון המערכתי-גיאופוליטי, שלקח בחשבון את האינטרסים של כלל המעורבים בנושא, ובמיוחד -
את התועלת שתפיק ארה"ב מהפתרון שלנו. מבדיקה מקדימה עם אישים רציניים שם מצאנו שפתרון כזה יוכל לקבל תמיכה משני צדי הבמה הפוליטית, במקום ההתנצחות הלא-מכובדת שמתנהלת כיום. אבל אצלנו - מנשיא המדינה ומטה - לא מצאנו אוזן קשבת לתוכנית, ויש לזה רק הסבר אחד - יהירות מתנשאת. ועל זה נהג הנרי קיסינג'ר לצטט את האמירה מימי יוון העתיקה - "האלים מענישים את היהירים". קיבלנו עונש כזה באסון יום הכיפורים, ולאחריו - בביזיון מלחמת לבנון השנייה.
מסמך לא פחות חשוב זוכה כיום ליחס דומה: חוות הדעת המשפטית של ועדת השופט
אדמונד לוי, שנתנה לממשלה, סוף-סוף, את הבסיס החוקי לקביעת מדיניותה ביהודה ושומרון. 45 שנים פעל שם השלטון הישראלי לפי קפריזות של משפטפטנים שלרובם היה מכנה משותף אחד - שנאה להתיישבות היהודית בניסיונה לממש את כתב המנדט של חבר הלאומים שהגדיר חבלי ארץ אלה כמיועדים לבית לאומי לעם היהודי, ולהתיישבות אינטנסיבית של יהודים שם.
ממשלה אחראית הייתה צריכה לתפוס את מסמך השופט לוי בשתי ידיים, להפיץ אותו לכל הנוגעים בדבר בארץ ובעולם, ולעמוד על כיבודו כבסיס משפטי למעמדנו בשטחי ארץ ישראל. מחדל זה, כמו מחדל ההתחמקות מתוכנית מערכתית למניעת הפצצה האירנית, כאילו מחכה לעונש האלים של יוון העתיקה.
