כאשר אני צופה בראיונות בטלוויזיה מתחשק לי להיכנס לתיבה הטיפשית הזו ולהשחיל שאלה מתבקשת למרואיין: "אדוני הפרופסור, כמה מסתננים אתה הכנסת לביתך הפרטי? אה! אתה חושב שזה תפקיד המדינה לדאוג למסתננים? לפני רגע טענת שאבותינו היו פליטים באירופה ועלינו להכניס אותם, למה אתה לא מכניס אותם לביתך?"
המראיין אז יפלפל בעיניו וישאל את עצמו: "איך אני לא חשבתי לשאול שאלה כזו?" או: "אדוני, איזה אחוז ממשכורתך תרמת לעניים בישראל? בעצם..." אני הייתי פונה למראיינת שתזעיף פנים לחוצפה של צופה שהפר את האינטימיות שבינה לבין המרואיין הוותיק המופיע אצלה באופן קבוע: "האם נתת לעניים חלק ממשכורתך הגבוהה כדי לגרום לשוויון שאת כל כך דוגלת בו?".
שאלות כאלו אף פעם לא צצות אצל המראיינים. תמיד האחרים חייבים לתרום, חס וחלילה לא המראיינים והמרואיינים המככבים במאיון העליון. תמיד המדינה חייבת לפעול למען החלשים, אך חס וחלילה לא להגדיל עליהם את המס כדי לממן זאת. תמיד המדינה, כלומר כל אחד ואחד מאיתנו, חייבת לוותר על אדמת לאום, אך חס וחלילה לא יגרע מטר מרובע מהדירה המפוארת שלהם.
אין כלום מלבד שחור
הרבה פעמים מתחשק לי להכניס את ידי למרקע ולתפוס בצווארו של העורך, בדיון רב משתתפים שכולם צבועים בדעה אחת, ללחוץ חזק, ולשאול בקולו האדיש של המפרי בוגרט את הפרצוף המתעוות מכאב שמולי: "האם לא יכולת למצוא אפילו אדם אחד שיש לו דעה אחרת על אותו נושא כדי לאזן את הדיון?".
כן, לפעמים אני מרגיש צורך נפשי להדחק ולשבת על הכסא בין הפרשן למומחה ולגלות להם שלהצעות המלומדות שלהם יש השלכות על תחומים אחרים. אותן השלכות גרועות שהם גינו בדיון הקודם. לפעמים כאשר מופיעה על המרקע עוד כתבת צבע, רגע לפני שאני נרדם על הכורסא מול המסך, מתחשק לי ללכת אל מאחורי הקלעים, לתפוס את הכתב בדש בגדו בשתי ידיי ולנענע אותו תוך סינון: "כתבת צבע הא? איזה צבע יש כאן מלבד הצבע השחור?"
כאשר הדם ממש עולה לי לראש, אני רוצה להתפרץ לתוך מכשיר הטלוויזיה שלי עם הראש קדימה, ולצעוק: "זה מה שיש לכם בראש? רכילות צהובה של מה אמר פוליטיקאי זה או אחר? שום דבר חשוב לא קורה מחוץ לבועה בתל אביב? אתם קוראים לעצמכם עיתונאים?" אך תמיד זה נגמר בדימום הזורם מהאף שלי שנתקל במסך הטלוויזיה.
