"עזרנו ללוב, אני לא מבינה איך זה קרה...". באמירה האומללה הזאת של מזכירת המדינה הילרי קלינטון מתומצתת כל השקפת העולם הקורסת של ממשל אובמה. התסכול, העלבון וחוסר היכולת לשנות חשיבה שמורכבת מרכיבים מערביים הומאניים לשפה הגסה, הרצחנית והברברית של המזרח התיכון והאיסלאם הקיצוני בפרט. רצח השגריר כריסטופר סטיבנס בלוב ה"משוחררת" הוא עוד סימפטום ותוצאה של אי-הבנת המציאות. ארה"ב איננה יאן הוס שהועלה על מוקד בשל השקפותיו ההומאניות, והזקנה עם הזרד לא דומה לטרור האיסלאמי, אבל התמימות הקדושה היא אותה התמימות. המזרח התיכון ונתיבי המדבר האפריקני הם לא היכלות הרווארד. והאיש התמים הזה שניצב בראש המעצמה הטובה שמסרבת להודות באובדן בתוליה למרות התקיפות הברוטאליות וכפויות הטובה שספגה, האיש התמים הזה שחבורת תמימים מאירופה המתאבדת (אומנם בפאסון, אך מאותם המניעים) העניקה לו את פרס הנובל לשלום – מדרדר את העולם למלחמה. מסתבר (שלא במפתיע) שרטוריקה פייסנית רעה מזו המיליטנטית-מתלהמת. תסכולם של נציגי הרוע מה שפך את אנשי האיסלאם (שידע גם פריחה ונאורות) לאוכלוסיה של נציגי הרוע על פני האדמה, זה התסכול. תסכול למראה העולם המערבי המשגשג בכל היבט אפשרי מול הכישלון המונומנטלי שלהם. מאות שנים של דשדוש תרבותי וחברתי שאלמלא אוצרות הנפט היו שוקעים במדמנה שיצרו לעצמם לדורי דורות. התסכול מוליד קנאה ושנאה עיוורת, ודוחף לקנאות שאין בה מקום לרציונליות."עולם ישן עד יסוד נחריבה" והגהינם מבחינתם הוא האלטרנטיבה. האנשים שכל משפט שני היוצא מפיהם הוא "אללה הוא אכבר" הפכו את דתם לנשק ולהצדקה של רצחנותם שאינה יודעת שובע. "אללה הוא אכבר" צווחים חייליו של אסד כשהם טובחים בנשים ובילדים מבני עמם. "אללה הוא אכבר" שואגים לאומתם "המורדים" כששורפים טנק על צוותו או מפילים מסוק. "אללה הוא אכבר" צרחו אנשי החמאס בעזה כשירו בגבם של שוטרי הרשות הפלשתינית הכפותים. "אללה הוא אכבר" מילמלו בקנאותם מוחמד אטא ומרעיו הרוצחים לתוך מערכת הקשר האווירי כשריסקו את המטוסים על נוסעיהם במגדלי התאומים. זהו האלוהים האיסלאמיסטי שנגזל מהאיסלאם שידע גם להיות נאור, אך קולו כמעט שאינו נשמע. את הקולות והמראות האלה גם הבית הלבן רואה, אך מתקשה להתאים אותם לפרשנותו את המציאות, ולפיכך כל המדיניות של הבית הלבן ומה שנגזר ממנה פועלים כבומרנג שחוזר ומכה במצחם עד שיקרה אחד מהשניים: יקרסו או יתעשתו. צריך לקוות שיתעשתו ומהר. ארה"ב לאורך ההיסטוריה ידעה להתעשת. זה לוקח לה זמן לחמם את מנועיה הגדולים, אבל כשהם מונעים, המכונה הזאת יוצאת לדרך ואיש לא יעצור אותה. גם לא האיסלאמיסטים הרצחניים. היא עשתה זאת אחרי פרל-הרבור עד שהיפנים כרעו על ברכיהם והנאצים הובסו ונכחדו, ורק אז, על חורבות עולם הרשע, סייעו לעמים המובסים להקים עולם חדש וטוב. כדי שכך יקרה, צריך שהנשיא של המעצמה הזאת יסיר את המשקפיים הוורודים של ערכיו האוטופיים, יביט למציאות בעיניים ולאחר שיבין וינצח, יתפנה אליהם עם קצת יותר ביקורתיות. כך ייטיב עם העולם ואולי גם יצדיק את פרס הנובל שצפון במגירתו, בחדר הסגלגל שבבית הלבן.