כמה תיקונים - במחילה

אז חודש הרחמים והסליחות כבר בעיצומו, וכולנו מבקשים לתקן. יש כאלו שעושים את זה כבר מעכשיו, ויש כאלו שמחכים ליום כיפור כדי לתקן משהו כזה או אחר. יש כאלו שמשאירים הכול ליום אחד שהם כבר יהיו בפנסיה. דרכים מקולקלות כמו תריסים שבורים, יכולים להישאר הרבה שנים עד שמישהו יתקן אותם. אם בכלל. ולכולנו נדמה שלתקן ולשפר זה רק לאנשים לא דתיים. כי דתיים- מה להם ולתיקון? איך בדיוק הם יכולים לפגוע? אז ברשותכם אני מציע כמה תיקונים לקראת השנה החדשה ומותאמים לאלו הדתיים שבינינו: 1. בואו נפסיק להתחיל את המשפטים שלנו במילה "מחילה". זו מילה שהיינו אומרים פעם, לפני שביקשו לכבד אותנו בקריאה בתורה או עליה ושאר כיבודים וסירבנו. אמרנו את זה לפני שמישהו ייתן לנו משהו שלא מגיע לנו, ולומר "במחילה" זה לדחות בעדינות. מחילה זו מילה יפה, מילה גבוהה, מילה שצריכה להיאמר עם המון כוונה. איכשהו התחלנו להשתמש במילה הזאת כמילת פתיחה לביקורת מרושעת. להגיד דברים הכי פוגעים, מעליבים, כואבים, ולהקדים לכל מילה כזו מרושעת את המילה "במחילה". והדובר אף פעם לא מחכה לשמוע אם המבוקר אכן מוחל לו. ומה בדיוק השומע צריך לעשות? למחול? למה בדיוק? אז קצת פחות מחילה ויותר עדינות. זה קל לפגוע ומיד לומר "במחילה". עדיף שלא לפגוע וזהו. 2. ואולי נפסיק לבקש מכולם מחילה וסליחה. יותר מידי אנשים שולחים לי סמסים ומיילים ומסיימים במילים "מחילה וסליחה אם פגעתי...". אם יש להם על מה לבקש ממני סליחה, זה בגלל שבפעם האחרונה ששמעתי מהם, זו הייתה אותה הודעה בשנה שעברה, שנסתיימה במילים "מחילה וסליחה". אם לא דיברנו עם מישהו שנה, על מה בדיוק נבקש סליחה? סליחה היא מילה גדולה בשביל שימוש כל כך נדוש. 3. פעם ישבנו בכל מקום. כזה הוא העם היהודי. אחר כך בנינו בתי כנסת גדולים ומפוארים, והיינו צריכים לממן את זה באיזו צורה. אז התחלנו למכור כסאות, ורשמנו את השם שלנו עליהם. אמרו לנו שזה חשוב לשבת במקום אחד בבית הכנסת. זה נכון. האם זה אומר שאנחנו צריכים להקים מישהו ממושבו רק כי הוא התיישב במקרה אצלנו בכיסא? ואם כבר להקים, אפשר לפחות להראות לו איפה הוא יכול לשבת? ביקרתי פעם ביום שבת בבית הכנסת הגדול בירושלים, שם מתפללת האליטה הוותיקה של ירושלים. הגבאי של בית הכנסת יושב בכניסה וכשהוא רואה אורח הוא ניגש אליו ומוביל אותו למקום שלו. ככה, אף אחד לא נפגע. עכשיו אנשים מחזיקים בכמה מקומות. מקום אחד לישיבה, אחד לעמוד בו ואחד לשבת בו בזמן אירועים וסעודות, שזה בכלל באולם אחר לגמרי. 4. אדם חכם אמר לי, שלרבים מאיתנו, בית הכנסת הוא כמו בית הספר. כמו בבית הספר - פחות באים ללמוד, ויותר באים בשביל ההפסקות. כך בבית הכנסת יש שבאים בשביל הרגעים הקטנים של חברים לספסל התפילה. ובשביל הרגעים האלו, אנשים מוכנים לבוא מרחוק גם אם הם לא גרים ליד בית הכנסת. מוכנים לבוא גם אם קר או חם. קל מאוד לגרום להם להפסיק להגיע. זה לא התפקיד שלנו. 5. בואו נפסיק להעיר. נפסיק להעיר לזה שלידינו ושואל בשלום חברו. נפסיק להעיר לחזן, נפסיק להעיר לזה שקורא בתורה סתם. יש כאלו שזה התפקיד שלהם לתקן, אז לא ניקח את זה מהם. התפקיד שלנו בבית הכנסת הוא להתפלל. בואו נחזיק בסידור או בספר ונשקע בו. נפסיק להעיר לזה שבא מאוחר, נפסיק להעיר לזה שבא עם קצר, נפסיק להעיר לכולם. אם העיניים שלנו יהיו בתוך הדף כבר לא נראה בעיות. אם נהיה עסוקים לא יהיה לנו זמן לחפש בעיות אצל אחרים. 6. בואו נבין את המשמעות של להיות אדם מאמין, אדם שומר מצוות. אדם שהסביבה מסתכלת עליו ורוצה להאמין, שהוא דמות שאפשר לתת בה אמון, לשאול ולקבל תשובה. יותר מידי אנשים הרסו את זה. עבריינים עם כיפה שחורה ונעליים לבנות שיושבים על ספסל הנאשמים, רמאים שמתחפשים לרבנים, רשעים שמדברים על נפש ורוח. את זה צריך לתקן. וזה התפקיד שלנו. של כל אדם מאמין. במחילה.