ריבוי רשתות המזון והסמיכות בניהן מאפשר לנו, הצרכנים, לבצע לא פעם השוואת מחירים לגבי מוצרים זהים, והפערים ממש מדהימים. ביום ששי האחרון ביקש ממני הבן שחזר מהצבא לחופשה לקנות לו "משהו מתוק".
מאחר שהייתי במרכז קניות הכולל מגה בעיר, נגשתי לקנות לו "קינדר" באריזה של 200 גרם ומה רבה הייתה הפתעתי שמחירו שם האמיר לשיאים חדשים של מעל 17 שקל!
משהו במגה חשב שזה אולי אונקיית זה ?! (אומנם יש דמיון - אך מדוע להגזים ולהפקיע מחיר?)
ברור שהמוצר לא נקנה על-ידי ולא התעצלתי ונגשתי לחנות יינות ביתן הסמוכה שם המוצר נמצא עם קידומת 12. כן 12 שקל! ולא במבצע!
צאו וראו מה שקורה, שהחנויות לא קרובות אחת לשנייה ואו חלילה נמצאות בפריפריה, אשר סובלות ממספר מחלות ילדות קשות, אבל לבטח לא מעודף תחרות רחמנא לצלן.
איך זה בעצם פועל?
לכל רשת יש קטלוג מחירים המכונה בפי כול - "המגוון" הכולל גם את רשימת הפריטים אשר מורשים להיכנס ולהימכר ברשת ובצמוד להם מחירי הקניה והצרכן.
כמה שיותר
כאשר לרשת יש מספר תתי רשתות כמו מגה בעיר, מגה דיל ומגה שפע שוק - אזי לכל תת רשת יש מגוון ייעודי משלה.
עד כאן הדברים פשוטים וברורים, אלא שכאן נכנסת לתמונה גם התחרות האזורית או העדר תחרות ומתחרים, דבר אשר למעשה מרחיב את המחירון של כל תת רשת ולפעמים מביא למצב שלתת רשת כמו מגה בעיר יכולים להיות מספר מחירונים (תיאורטית כמספר החנויות של תת הרשת - מעשית כ-5 מחירונים שונים- כלומר לרשת מגה/שופרסל ישנם כ-20 מחירוני צרכן שונים).
ריבוי המחירונים "מאפשר להעלות את מחיר הצרכן "כמה שיותר והיכן שצריך".
המצב בפריפריה - או במקומות עם מיעוט תחרות עגום עוד יותר! התוצאה היא שמי שנדפק בגדול אלא הן דווקא האוכלוסיות החלשות והאוכלוסיה המבוגרת - קרי אנשים שאין להם - אוכלוסיה חלשה - כלכלית וגם פיסית ובעיקר אוכלוסיית הזקנים, אשר רובם "מתקיימים" מהכנסה מצומצמת. אוכלוסיה אשר אין בידה להחזיק רכב פרטי ואו איינה נמצאת ליד תחבורה ציבורית ולכן לא נגישה לחנויות הזולות, דבר אשר לא מותיר להם ברירה אלא לרכוש במרכזי הערים, במקומות יקרים, שם הרשתות מנצלות את העובדה "שהצרכן שלהן הוא שבוי" ואין לו אפשרויות בחירה מרובות.
מיותר לציין שלאוכלוסיות אלה גם אין כוח להשמיע את קולן והן טרודות במאבק הסיזיפי לא אחרי ערוץ 10 בתוכנית המפורסמת - אלא אחרי הסרט שבו הן מככבים ולא עונה אחת בלבד ושמו הישרדות החיים הקשים.
