איש השנה שלי הוא הישראלי 'הממוצע',
נטול השם והפנים,
'איש מעמד הביניים',
כפי שמכנים אותו בסקרים.
זה שעמל מבוקר עד לילה,
ומנסה בכל כוחותיו להישאר עם הראש למעלה,
במציאות הלוחצת של חייו,
בארץ זבת חלב ודבש.
אשת השנה שלי יוצאת במרוצה לעבודה,
וחוזרת דרך הסופר כשחבילות בידה,
מספיקה באותו היום לקפל את ערימות הכביסה, להעמיד סיר למחר עם הקציצה,
ואפילו לשבת עם הילד להתכונן לבחינה...
איש השנה שלי הוא זה שרק רוצה לחיות כאן בביטחון ובנינוחות,
ולהעניק לילדיו חינוך עם איכות,
ההוא שחולם כבר מנובמבר על החופשה המשפחתית,
ושומר, למרות הקשיים, על חוש ההומור ועל שמחה אמיתית.
אנשי השנה שלי הם האיש והאישה נטולי השם והפנים,
המחשבנים אלף ואחד חישובים, כיצד לשלם את המשכנתה ולהישאר בחיים...
ו'שוברים את הראש' כיצד 'לגמור' את החודש,
כשבבנק כבר מזמן לא נשאר כל עודף.
איש השנה שלי הוא זה שנדחק מדי יום באוטובוס או ברכבת,
יחד עם המוני ישראל הנוסעים בדרך,
באיחורים הרגילים, בחום ובלחות,
ולמרות הכול-משתדל שלא להיות לחוץ...
זו שעומדת מדי יום בפקקים האינסופיים,
בגהה, באיילון, או בכבישים האחרים,
ומשתדלת שלא לאבד את העצבים...
ולחשוב רק על הדברים הטובים.
זו שבורחת מטרדות המציאות,
ל'יפה והחנון' ו'להישרדות',
לפעמים גם ל'
כוכב נולד',
רק כדי להתנתק מלחץ החיים המטורף.
וזה, שלמרות שהוא לא מפסיק להזיע, בחום יוני, יולי, אוגוסט וספטמבר...
ומכל ערוץ אפשרי שומע כמה טילים מכוונים לעברו,
מצליח איכשהו להישאר אופטימי,
גם כשהאיום האירני יושב כחרב על צווארו.
והוא ממשיך לקטר על הממשלה, התחבורה,
הביורוקרטיה והחרדים,
אך בכל פעם שהוא יוצא מכאן,
הוא כבר מתגעגע לחזור לנופים המוכרים.
איש השנה שלי הוא הישראלי 'הממוצע'
שמלווה אותו תמיד תחושה של החמצה,
ויותר מדי פעמים מרגיש כאילו הוא שוחה מול הגלים,
ולמרות הכול, מתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים.
ובקשר למדינה, אין לו בכלל סימני שאלה,
למרות שבינינו, אם היה יכול,
היה הופך את הכול,
ובונה מההתחלה...
במדינה שבה החדשות של היום נרמסות תחת אלו של מחר,
הגיבור האמיתי של תשע"ב הוא האזרח הקטן,
האזרח הממוצע, את ואתה,
ההולכים קדימה, באמונה ובתקווה.
את, אתה ואני- הם אנשי השנה שלי.
