אלא ש"הם הצליחו יותר מדי" והציבור למד להעריך אותם ולפרגן להם והרשתות, במקום לתת לתהליך להמשיך ולכבוש עוד נתחי שוק (באירופה מגיע לכ-40% ובארץ סביב 10%-12%), החלו לייקר את המותגים הפרטיים ולצמצם את פער המחירים בינם לבין המותג.
פערי המחיר המקובלים בעולם נעים סביב 20-25% ואף למעלה מזה, בין מותג מוכר, אשר מושקעים בו הרבה כספי פרסום, פיתוח ושיווק לבין מותג הרשת, שעלויות הפיתוח שלו נמוכות בסדרי גודל, ואילו בארץ ניתן לראות גם פערים של 10% ואף ומטה בין המותג הפרטי למותג המוביל.
קחו למשל שני מוצרים חדשים יחסית שנכנסו תחת מותג שופרסל במחלקת המשקאות הקלים.
הראשון הוא אייס טי: קטגוריה אשר נמצאת כעת במרכז הבמה בעקבות ההפרדות בין קונצרן נסטלה וקוקה קולה וכניסתו של פיוז תה.
שופרסל פיתחה מותג פרטי עם קונצרן ענק בשם מיגרוס משווייץ והצליחה להביא לציבור מוצר מעולה, אשר הושק לציבור במחיר של מיוחד של 3 יחידות ב-10 שקלים, אולם דווקא כעת, כשהכל רועש וגועש, במקום ליהנות מהפרסום ולכבוש נתחי שוק משמעותיים בשופרסל עצמה, היא בחרה לייקר את המוצר "ולמצב" אותו קצת נמוך מהמוביל ומעל ספרינג תה - שגם לו יש מוצר מעולה. תסבירו לי אתם את הקטע?! האם הרשת מתפרנסת ממחיר צרכן גבוה או ממכירות? מאחוזים או משקלים?
דוגמה נוספת הוא משקה אשכוליות שמיוצר על-ידי גן שמואל עבור הרשת. גם כאן מוצר ברמה גבוה, אשר מושק לציבור במחיר של 3 יחידות בעשרה שקלים? האם גם כאן ימהרו "למצב" אותו כמו המוביל, או שפשוט יתנו לו להימכר, לצבור לו קהל מעריצים? שאלה זו במציאות הישראלית, היא רטורית כמובן.
שיקולי הרווח ותוצאות הרבעון חשובים וגוברים על כל היגיון שיווקי סדור והגיוני, דווקא כעת כשדנקנר החבול מכל צד, המחזיק גם בשופרסל, לבטח לוחץ על הנהלת שופרסל להציג "תוצאות יפות", אשר גם הן (ולא רק הפסדיו מהאג"חים) הן על חשבון הכיס ההולך וקטן שלנו.
