כרוניקה של ראש או זנב
במהלך השבוע האחרון נתקלתי ביותר מדי אנשים שברכו אותי באמצעות הברכה המוזרה הזו, "שנהיה לרא ולא לזנב". ובעודם ממטירים עלי, ברצף לא מובן, את שלל הברכות שלמדו לדקלם בהקשר לחג הזה, ראיתי את התגלמות העוול שגרמה להם האמונה הזו. המאמר הזה מוקדש להם, ולכל "בית ישראל" שנוהגים לברך ונמצאים מקללים.
אנחנו מברכים בכל שנה "שנהיה לראש ולא לזנב". לכולנו זה ברור, וסדר ההעדפה הזה מאוד טבעי לדרך החשיבה האנושית. הרי אנחנו תמיד רוצים להיות ראשונים בתור, מוצלחים מכל היתר, חשובים ונחשבים. הישראליות בנויה על זה. התור בסופרמרקט, זה של הקופה המהירה של "עד 10 פריטים", מוכיח שעדיף להיות ראשון, בכל מחיר, אפילו מבלי לדעת לספור עד עשר, ועדיף לדעת לשקר ולומר שלא ראית את השלט, אבל העיקר להיות ראשון.
המהדרין, יעניקו למרוץ הזה חשיבות קיומית, הישרדותית. יש לכרוניקה הזו המון ביטויים במציאות, וכל אחד מאיתנו מכיר את התחושה העולה בנו כאשר אנו מתקיימים בצילה של תחרות (גלויה או סמויה, הכרתית או תת-הכרתית), להיות ראשון.
"להיות ראשון זה מחייב"
אפילו הבנק המסחרי הולך על קמפיין "להיות ראשון זה מחייב", ואז גוזל ממך את עוד עמלה חדשה ומופרכת, רק כדי לעמוד במחוייבות הזו כלפי המשקיעים. "להיות ראשון". הסתירה הגלומה בקמפיין של הבנק שמתהדר בהיותו ראשון, נעלמת מעיני הלקוחות שלו, כי הם רגילים שלהיות ראשון זה טוב, ולא משנה המחיר. הפרדוקס הוא, שהבנק יוכל להיות ראשון (בתשואה למשקיעים), רק אם הלקוח שלו יהיה אחרון (בסדר העדיפויות), ואם הבנק יגבה מהלקוח יותר עמלות הוא באמת יהיה ראשון ברווחיות.
כל הורה רוצה שהילדים יצליחו בחיים ויצטיינו. בגן הילדים יש את 'הילדה "הכי" יפה בגן'. זו ההיא שניסתה כל החיים להדביק את הקצב ולהישאר יפה לתמיד, והתחתנה לבסוף עם מנתח פלסטי. היא חיה חיי הגשמה על שולחן הניתוחים עד שנשמתה מתה בה משעמום, והיא הפכה למיצג מפחיד של פלסטיקה חיצונית ונמק פנימי.
ואז בבית-הספר אנחנו מעודדים אותם להיות הכי טובים ולהצטיין במבחנים, להביא ציונים גבוהים, להיות תחרותיים, והכי חשוב - להצטיין. רק אחר-כך הם יגלו שהתיכון בסה"כ הכין אותם לקראת בחינות פסיכוטכניות, ושם כבר רומזים להם משהו 'קטן' על משמעותה של ההישגיות, עם הביטוי "לך תצטיין". אבל בין התיכון לאוניברסיטה הם עוד צריכים להצטיין בצבא.
"להיות שני זה לייבב?"
אז אם להיות ראשון זה מחייב, משמע שלהיות שני זה לייבב?
אפילו מעודדים אותנו להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות. כל הראשוניות הזו חשובה לנו מאוד, כי אנחנו רוצים שילדינו יצליחו בחיים, שילמדו, יצטיינו, ישיגו משרה טובה ויוכלו להחנות את אישיותם ואת האינדיבידואליות שלהם בחניה לטווח ארוך, יקחו את האוטובוס לטרמינל ההמראות, וימריאו לעבר החיים המוצלחים. "...עוף גוזל, חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך...". אנחנו מעודדים אותם, כפי שעודדו אותנו – להיות "הכי".
"להיות ראשון", זה פרדוקס!
ועל-אף שכולנו כבר יודעים, מניסיוננו האישי, שאין מתכון אחד להצלחה (כי אם היה כזה, הרי כולנו היינו מוצלחים ומצליחים), אנחנו עדיין מתעקשים לשלוח את ילדינו להיות ראשונים על המסלול הדמיוני להצלחה בדרך לטיסה אל החיים של "הכל כלול". האנושות יצרה בנו רפלקס בלתי-מותנה אשר מנציח את התחרותיות ומעניק הכרה לראשונים. "שנהיה לראש ולא לזנב", נכון?
כולנו צחקנו על "הראשון לזהות", שהיה גם "האחרון לעשות", ועדיין ממשיכים להאמין שלהיות ראשון זה הדבר הנכון. אז מה אם התיאוריה הזו, מציירת "קווים לדמותה של הצלחה", אבל במקביל היא מייצרת גם שבלונות (שגויות)?
המתכונים האלה, של "הצלחה" ל"ראש", מייצרים, כתוצרי לוואי, גם מתכון (בדוק) של "כישלון" ל"זנבות". הרי בכל מירוץ יש רק "ראשון" אחד והרבה "לא ראשונים". ומה יעשו השניים, והשלישיים, ואפילו (שלא נדע) האחרונים?
ראש וראשון לראשונים
- לוגיקה: הסתירה בין המודל של "להיות לראש ולא לזנב", לבין "המציאות", היא הטרגדיה הכי קומית של האנושות. הרי לא כולם יכולים להיות ראשונים בכל דבר. לכל אדם יש את האיכות המיוחדת שטמונה בו, והיא שעושה אותו שונה ומיוחד, והופכת את סך כל הפוטנציאל הטמון בו למכלול המאפשר לו להיות ראשון במשהו, ואולי בעוד משהו, אבל מן הסתם הוא יהיה אחרון במשהו, ואולי בעוד משהו, ובסה"כ הוא יהיה ממוצע ברוב היתר.
- תסכול: המאמץ להיות ראשון כל הזמן מייצר נוירוזה סינדרומטית של תסכול מתמשך, המתפרש על פני כל תחומי החיים. הילד שנועד לגדולות כפסנתרן מחונן, מתאמץ להצליח כדי להיות "ראש וראשון" גם בספורט. הילדה שנועדה להיות עיתונאית מוכשרת או מדענית מאושרת, מוצאת את עצמה במאבק מתמיד להיות פשוט יפה.
- התבטלות עצמית: האדם שלומד במשך כל חייו שעדיף להיות לראש ולא לזנב, מחפש משמעות לחייו דרך עיקרון הראשוניות, ואינו מסוגל לבטא את עצמו בשמחה בכל המקומות שבהם הוא אמור (מלכתחילה) להיות שני, שלישי ואפילו אחרון. כל אחרון הוא ראשון במשהו, וכל ראשון הוא אחרון במשהו אחר. הכחדת האינדיבידואל היא עוד תורת תשלום על אמונה מטופשת בראשוניות בכל מחיר.
"שנהיה אנחנו ולא אחרים"
אז מה בכל זאת אפשר לברך במקום "שנהיה לראש ולא לזנב"?
הרי הרצון להיות לראש בלי שום קשר לתחום שבו אתה באמת הטוב ביותר, הוא אחד הגורמים לאדם שנכשל במשהו, לשקר ולהציג את עצמו בתור "הראשון לזהות", ולא להכיר בעובדה שהוא היה דווקא בהקשר הזה – "האחרון לעשות".
הרי זה המתכון שעלי פיו מייצרים סתירה לוגית, תסכול עצום, ולבסוף רגשות של נחיתות והתבטלות עצמית, עד שמקבלים "ראש" ממשלה מתוסכל, מבולבל, וחסר מטרה מלבד "להיות ראש". ועד שמרוב תסכול וחרדה הוא מרגיש שהוא מוכרח להביא ליצן חצר שיציג אותו בתור "ראש וראשון לראשונים", ויגרום לכולנו להרטיב מרוב צחוק את התחתונים.
במקום לגרום לאנשים עוול כזה ולחייב אותם להיות ראש, ובמקום לגרום להם לבוז לזנב, עדיף להכיר בעובדות החיים, וגם בחלוקת התפקידים, ולהפנים שלכל ראש יש זנב, ולכל זנב יש ראש, ושניהם חשובים באותה המידה, ואין לאיש ממה לחשוש, כי פעם אתה זנב ופעם אתה ראש, אך ברוב המקרים תהיה אי שם באמצע – וגם זה בסדר.
כי בלי זנב אין ראש, ובלי ראש אין זנב, כמו שבלי אש אין עשן, וכמו שבלי "אחריות מיוחדת" נשארנו עם זנב של כשל יתום וראש שהוא שקרן.
אז הברכה הנכונה תהיה, מכאן ואילך, שתהיה לראש רק אם אתה באמת ראש, ושתהיה לזנב כאשר אתה צריך להיות זנב, ושתהיה כל מה שביניהם כאשר אתה אמור להיות באמצע. או שאפשר פשוט לומר – "שתהיה מי שאתה, וזהו".
"דאגות, אומר לי איש עם מכחול... עכשיו יש את הזמן לשכב פרקדן... חצי עולם לוקח סם..."
שנה טובה.
