חגי תשרי כבר בעיצומם, ובין ארוחה משפחתית אחת לשנייה כמעט שכחנו שרק לאחרונה פתחנו בחגיגיות את שנת הלימודים החדשה. היום הראשון ללימודים הוא אחד מאותם התאריכים בלוח השנה הישראלי שגורמים לכולנו לרגשות מעורבים. מצד אחד ההתרגשות מכך שילדנו התבגרו בשנה. אנחנו לוקחים אותם לגן או לבית הספר, מסתכלים עליהם בעיניים בוהקות, ומאחלים להם כניסה רכה, מחנכת ונעימה לשנה החדשה. מקווים שגם השנה יכירו חברים חדשים ויזכו להצלחה. מ
צד שני היום הזה מלווה תמיד גם בלא מעט כעס ואכזבה. בשבוע שלפני אנחנו מוצאים עצמנו כועסים על עלות ספרי הלימוד, ועל שלל התשלומים הנלווים והבלתי נגמרים ל"חינוך חינם". אנחנו נאנחים לנוכח אחוזי הניגשים לבחינות הבגרות או תוצאות תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים, ותוהים האם הגענו לסף פשיטת רגל של מעמדה של מערכת החינוך ושל החינוך לערכים.
לדרוש מהמדינה התנצלות
בלב כבד ביכולתנו להודות שישראל מעולם לא עשתה די על-מנת לקדם שוויון בין אזרחיה, בין ערבים ליהודים ובין גברים לנשים. אולם מכעיס עוד יותר לראות את אי השוויון מחלחל גם לכיוונם של ילדי בתי הספר והגנים. למעשה, ובניגוד לכל ההצהרות, חזונה של מדינת ישראל למתן חינוך שווה לכל רחוק מלהתקיים כלל.
בפתחה של השנה החדשה, ובימים בהם נהוג לבקש סליחה, לא יהיה זה מוגזם לדרוש ממדינת ישראל התנצלות. התנצלות בפנינו ובעיקר בפניי ילדנו, כי כבר שנים שהמדינה מסירה מעצמה את האחריות בכל הנוגע לחינוך דור העתיד. בעודנו מוצאים את עצמנו משלמים יותר ויותר על חינוך, ישנו גוף נוסף שקורס תחת הנטל - הרשות המקומית. בשקט בשקט מבצעת המדינה מיקור חוץ במערכת החינוך ולמעשה מעבירה את מלוא האחריות לידי השלטון המקומי. כן, גם כאן כמו במגוון תחומים נוספים, מדובר על סוג של הפרטה.
הרשות המקומית - קבלן הביצוע של הממשלה
הפרטה בה הרשות המקומית היא קבלן הביצוע של הממשלה בתחום החינוך, ומצופה ממנה גם להשיג את המימון לביצוע בכוחות עצמה. אולם לא רק את החינוך עצמו מממנת הרשות המקומית, אלא גם הוצאות תחזוקת בתי הספר מוטלות על כתפיה.
מכאן והלאה המשוואה ברורה: ככל שמעמדה הכלכלי-חברתי של הרשות המקומית גבוה יותר, כך גם התקציב שבאפשרותה להקצות לחינוך, ולפיכך, מערכת החינוך שלה תגיע בוודאי לרמה גבוהה יותר. זה עד כדי כך פשוט. עכשיו תארו לעצמכם שמדובר ברשות מקומית שאינה מהעשירות בארץ, האם התלמידים ברשות הזו באמת נהנים משוויון הזדמנויות בחינוך שהם מקבלים? בוודאי שלא. ככל שהאוכלוסיה חלשה יותר, הרשות המקומית נדרשת להשקיע תקציבים נרחבים במקומות אחרים ואינה מסוגלת להשקיע את התקציב הדרוש בתחום החינוך.
גרועה מכל היא העובדה שחוסר השקעה בחינוך הוא במילים אחרות הנצחת המצב הקיים. וכך קורה שכגלגל חוזר אנו מנציחים את אי השוויון בהזדמנויות להן זוכים אזרחי ישראל הצעירים ביותר, כבר בראשית חייהם.
חשוב להבהיר כי אין זו אשמת הרשות המקומית. מי שמאפשר את הפערים הבלתי נסבלים בין מה שמקבל תלמיד מהפריפריה לבין מה שמקבל תלמיד מהמרכז היא ממשלת ישראל. אין לנו סיכוי לצמצום הפערים הללו, והם רק ילכו ויגדלו, אם לא נתקן את המעוות.
כל עוד שהמדינה מסירה ידיה מתקציב החינוך ומעבירה לשלטון המקומי רק כ-60% מתקציב הנדרש כדי לקיים מערכת חינוך בסיסית, לא יכול להתקיים חינוך איכותי, ערכי ושווה בערים השונות בארץ. הרשויות המקומיות אינן מסוגלות עוד להמשיך ולסבסד את המדינה בתחומי החינוך.
אם ברצוננו להעניק לעצמנו, ובעיקר לילדנו, שנה טובה באמת, שנת השכלה והרחבת אופקים, שנה של הישגים, כצעד ראשון חובה על הממשלה לקחת אחריות על החינוך. עליה להעניק לאזרחיה את מה שהיא מחויבת על-פי חוק, ולהעביר את מלוא התקציב הנדרש לתפקודה התקין של מערכת החינוך העירונית. רק כך נצמצם את העול הנופל על כתפי ההורים ונצליח למנוע מזכות בסיסית כל כך כמו "חינוך חינם לכל" להפוך למוצר לעשירים בלבד.
