ביום שלישי השבוע, ערב יום הכיפורים, לראשונה בתולדות המדינה, לא יופיע העיתון
מעריב. 1,600 העובדים שלו, נוקטים בצעד חריג, שלא ננקט מאז היווסדו של העיתון בשנת 1948: השבתת העבודה ביום שני, ואי חלוקת העיתון ביום שלישי. מבחינתם של מרבית עובדי העיתון, ומבחינתי שלי, יום הכיפורים הזה הוא גם יום הכיפורים של התקשורת, של הדמוקרטיה בישראל.
זה היום שבו כל מי שעובד בעולם התקשורת צריך לעשות חשבון נפש. זה היום שבו כל מי שקורא את העיתון ואף גדל עליו, בוודאי מי שזכה לעבוד שם, צריך לעצור לרגע ולראות מה קרה פה? כיצד הגענו למציאות שבו אחד משני העיתונים היומיים הוותיקים בישראל, העיתונים שליוו את המדינה מאז היווסדה, עומד לסגור את שעריו ולשלוח 1,600 איש הביתה. כיצד הגענו למצב שבקרב ציבורים מסוימים בחברה הישראלית, החל מפוליטיקאים מצד מאוד מסוים של המפה הפוליטית, אישי ציבור וכלה בקוראים, הצרכנים הישירים של המוצר הזה שנקרא עיתון, שלא לדבר על היריבות האישית שמתפתחת פה בין עיתונאים בכלי תקשורת מתחרים, פרשנים וכתבים בכירים, שפרנסתם כבר מזמן לא תלויה באותו עיתון, היוצאים להגנת המו"לים שלהם, משל היו שותפים בחנות מכולת. זה הזמן לעצור רגע ולראות, איך התקשורת הצליחה להמאיס את עצמה בעיני חוגים מסוימים, ולגרום לאחרים, שהם הרוב לדעתי, לשתוק.
הטענה המרכזית נגד כלי התקשורת היא חוסר דיוק וסילוף האמת. אפילו הד"ר לפילוסופיה,
יובל שטייניץ, שמכהן כשר האוצר, נגרר להסתה נגד התקשורת בחוג בית סגור, אי שם מעבר לקו הירוק. "הם איבדו את הכבוד למילה אמת". מבלי להתייחס כרגע לנסיבות שבהן אמר הדובר את דבריו, צריך להודות, שבתוך ים המילים, הכתבות והמידע שזורם אל צרכני התקשורת, המושג אמת, קיבל משמעויות חדשות. שלל ערוצי המידע והתקשורת הפתוחים כיום, הפכו את התפקיד הבסיסי של כל עיתונאי מתחיל לנגיש לכל אחד. כל מי שיש לו מקלדת ומחשב המחובר לרשת יכול לפתוח בלוג, אתר או סטטוס ברשת חברתית ולדווח על מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. העיתונאי, כבעל מקצוע איבד את מקור הסמכות שלו.
חטאיה של ה"ניו מדיה"
אבל כאן בדיוק הנקודה. העיתונות המודפסת משלמת את מחירי החטאים של ה"ניו מדיה". אותה עיתונות מקוונת, אותם אתרי חדשות שקמים חדשות לבקרים, עוטים מעליהם אצטלה של יודעי דבר ומשחררים לאוויר כל פיפס, כל מילה. אלו אתרים שעובדים בלו"ז של 24 שעות, והמשימה העיקרית שמוטלת על העובדים שם היא להביא את המידע, מהר, ראשון וכמעט בכל מחיר. מוסד התגובות, האיזון, התחקיר, איבד מהילתו. נותרו עדיין לא מעט עיתונאים שחוטאים בכך, אבל לא במקרה הם שייכים לקבוצת גילאים ששיער לבן היא סמל הסטטוס שלהם.
דווקא בעיתונות המודפסת תהליכי הפקת העיתון, העריכה והיראה אל המילה הכתובה, מייצרים בכל יום כמויות של מידע, כתבות וידיעות שברובן הן מדויקות אם שמים על מאזניים את סך כל המידע שמתפרסם בעיתון אחד. אחוז הידיעות או הכתבות שיכולות להיכלל בקטגוריה של "אמת לא מלאה" הוא שולי. ההכללה לפיה כל מה שכתוב בעיתון אינו נכון היא איפה חטא גדול לאמת.
וגם פה כלי התקשורת צריכים לעשות חשבון נפש. הרווחנו את זה ביושר. במשך שנים לא מעטות העיתונים המסורתיים, הפרינט, הסתכלו בזלזול בעיתונאים החדשים של הניו מדיה. הם ראו בה תופעה ברת חלוף. מלבד עיתון אחד (
ידיעות אחרונות) רוב המולים לא השכילו לפתח ערוצי מדיה אמיתיים, שמגבירים את האמון של הקורא במילה הכתובה. נוצרה מציאות של הכל מותר לפרסם, הכל חופשי ואם טעינו פה שם, אף אחד לא זוכר. המדיה האינטרנטית היא מדיה חולפת, ואילו לא היו ממציאים את גוגל שסורק ושומר כל דבר לטוב או לרע, ספק אם חלק מאותם עיתונים מקוונים היו קיימים.
העדר הכשרה ושכר נמוך
וכאן מגיעים לנקודה הרבה יותר רחבה, שגם היא חלק מהכאה על חטא של עורכי ובעלי העיתונים: לא השכלנו לייצר דור ממשיך על עיתונאים מקצועיים, בעלי השכלה והכשרה אמיתית, לא יצרנו סינרגיה בין פרח עיתונות לבין כאלו שהפכו לשם דבר לעיתונות חוקרת מקצועית ואמיתית. חדרי העריכה ומערכות העיתונים מלאו בצעירים שסיימו מגמות תקשורת, הנפתחות כפטריות אחר הגשם, המתיימרות להכשיר עיתונאים ואנשי מדיה. אלו מוכנים לעבוד בשכר נמוך, ובהעדר מסלול הכשרה מקצועית מסודרת, הם מביאים איתם את הבון טון המעצבן של הניו מדיה, אותו בון טון שממאיס את התקשורת על חלק מצרכניה.
גם מוסדות העיתונות, אגודת העיתונאים,
מועצת העיתונות צריכים לעשות חשבון נפש. לא פעם עולה בי המחשבה האם הם באמת עדיין קיימים. על כל פנים אין חולק שמוסדות אלו איבדו מכוחם. עובדה זו איפשרה למו"לים לגרום לזילות המקצוע והתמורה הכספית שהוא משלם עבור העבודה. הם יודעים היטב שעבודה בעיתון עבור מי שבחר בדרך הזו אינה רק מקום עבודה. הם יודעים שמעיתונאים אפשר לדרוש 10-12 שעות עבודה ביום, מבלי הצורך לחשוב שאולי מגיע להם תגמול מתאים. הם יודעים שעיתונאים ירדפו אחרי מידע חשוב, בכל תנאי ובכל מצב, גם אם יידעו שמחר בבוקר כבר לא יהיה להם איפה לעבוד. ראו את מקרה מעריב. כיצד העובדים בו המשיכו עד לא מכבר להוציא את העיתון כאילו עסקים כרגיל, אבל בין כתבה לכתבה ייסרו את עצמם מדאגות לעתידם מחר בבוקר.
חשבון הנפש של התקשורת צריך לבדוק לאן נעלמה הסולידריות העיתונאית. כיצד עד היום לא קמה קרן שתבטיח את עתידם של אלו שבחרו במקצוע הזה כדרך חיים ולא כפרנסה בלבד. לרוב העיתונאים, המשתכרים שכר ממוצע בתקשורת, יש אלטרנטיבות בתחומים אחרים, בעד אותו שכר אבל עם הרבה פחות שעות עבודה. כמעט כולם מקבלים כל הזמן הצעות עבודה מפתות. חלקם חוצים את הקווים, עוברים, ואחרים נשארים. הם רואים בעבודה שליחות ומוכנים לשלם את המחיר האישי.
מלחמה על הדמוקרטיה
ובכלל עבודה בעיתונות היא יציאה לקרב כל יום מחדש. מדובר באחת מהיצירות האנושיות המופלאות ביותר. שרשרת אנושית של עשרות אנשים החל מהכתב שכותב את הידיעה במחשב ועד לשליח שמניח את העיתון על סף ביתנו בוקר בוקר, או המשאית שעובדת בחברת שירות ההפצה. זוהי מלחמה על הדמוקרטיה. מלחמה עבור אנשים שנקלעים לצרות, מלחמה נגד בעלי שררה, מאבקים למען ומלחמה על חופש המידע.
ערב יום הכיפורים, יכולה ואף חייבת העיתונות לעשות חשבון נפש, כמו כולם. המרוץ אחרי החדשות, הכתבות, הרצון להיות ראשון ולדווח לציבור את מה שהוא חייב לדעת, גם אם זה לא נעים, אלו הרוקדים על הדם של גוויית מעריב, מעדיפים להתעלם מדברים אלו שקורים כל יום וכל שעה בכל כלי התקשורת כולל מעריב. אלו שסופרים את הימים לסגירתו של העיתון, עלולים להצטער על כך בעוד זמן לא רב. קל מאוד לחסל גוף נושם, יצירתי וחשוב כמו מעריב, קשה מאוד לשקמו. למעשה בלתי אפשרי. אם מעריב יחוסל, או יהפוך להיות עוד שופר של נתניהו, יעברו שנים רבות, אם בכלל, עד שמישהו יעז להשקיע בכלי תקשורת בישראל.
ואם נחזור רגע ליום הכיפורים. האנלוגיה לאותה טראומה של יום כיפור, יכולה לתפוס לגבי מה שקורה כיום בעולם העיתונות ובמעריב בכלל. הכתובת הייתה על הקיר, המידע המודיעיני היה גלוי, אבל הקונספרציה חגגה. יותר מדי עיתונאים, עורכים ומו"לים שבעים עמדו מהצד וראו כיצד העולם החדש מושך מתחת לשטיח שלהם את יציר כפיהם. לגבי מעריב זה נכון במיוחד. הצרות שם החלו עוד הרבה לפני עידן האינטרנט. משפחת נמרודי נתפסה כמי שבאה להושיע את העיתון. מבחן התוצאה הוכיח אחרת, אבל זה כבר סיפור אחר.
ערב יום הכיפורים תשע"ג, כל עובדי תעשיית התקשורת, צריכים לעצור רגע ולעשות חשבון נפש. את מה שנעשה כבר אי-אפשר כנראה לתקן, אבל לפחות את העתיד ניתן לעצב קצת יותר טוב.
גמר חתימה טובה!
