זו לא שאלת הקלון, זו הנורמה הציבורית הראויה

אהוד אולמרט זוכה בשתי פרשיות והורשע במרמה ובהפרת אמונים בשלישית. אתמול (24.9.12) גזר בית המשפט את דינו ותוך שקלול הנסיבות והטעמים לקולא ולחומרה, גזר על אולמרט עונש קל יחסית. יחסית, גם לדברי בית המשפט. מיד החל מחול הפרשנים והחברים. הללו ציינו כי לא נקבע שבמעשיו של אולמרט יש קלון, הוא אף לא נידון למאסר בפועל או לעבודות שירות. הוא יכול לשוב לחיים הציבוריים. החברים והתומכים אף מצדדים בכך וסבורים כי ראוי שישוב ויפה שעה אחת קודם. האומנם? על-פי החוק, פרשייה זו בה הורשע, אינה מונעת את שובו לחיים הציבוריים (לא אתייחס ברשותכם לתיק התלוי ועומד בפרשת הולילנד). אך מה עם הנורמה הציבורית? בהגדה של פסח אנו קוראים בראשיתה "קדש ורחץ", רוצה לומר, על-פי פרשנים - מי שעוסק במלאכת הקודש כמשרת ציבור, חייב לעשות זאת כשידיו נקיות. סטנדרטים גבוהים של יושר יש מי שסבור, כי אולמרט ראוי וצריך לשוב לכהן כראש ממשלה. איני מתכוון להידרש ליכולותיו ולקדנציה שלו כראש ממשלה. הן אינן רלוונטיות לדיון. כאזרח, אני שואף לסטנדרטים אחרים ולרף ערכי ומוסרי גבוה, אותו צריכים לעבור אנשי ונבחרי ציבור. אולמרט הורשע כי בהיותו בתפקיד ציבורי, הפר אמונים. השופטת מוסיה ארד ציינה בגזר הדין כי מדובר בעבירה חמורה של איש ציבור, ולא רק בעניין טכני, כפי שטען אולמרט. נכון, מבחינתי, איש ציבור שמעל באמון הציבור ונגוע בשחיתות, בין אם הורשע ובין אם כלל לא עמד לדין, אינו ראוי לאמוני לעולם!!! לכשאהיה מחוקק, אפעל לתיקון חקיקה, לפיו איש ציבור שהורשע בעבירה פלילית, אותה ביצע בהיותו איש ציבור מכהן, אגב תפקידו, לא יוכל לעולם לשוב ולשמש ככזה. גם ללא חוק, ראוי כי אנו כציבור נציב סטנדרטים גבוהים לנבחרי הציבור. בכוחנו לעשות זאת. המבחן צריך להיות לא רק בהיבט הפלילי, אלא גם בנורמות הציבורית הגבוהות שעלינו לדרוש מנבחרי הציבור לעמוד בהן. דברים דומים כתבתי באשר לאריה דרעי, עת עלתה שאלת שובו לחיים הציבוריים עם סיום תקופת הקלון.