בשנת 1958 הכריז ראש הממשלה,
דוד בן-גוריון, בכנסת: "מה זה
עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב". בן-גוריון זעם בעיקר על הביקורת שמתחו עליו העיתונים החופשיים (
מעריב,
ידיעות אחרונות,
הארץ, העולם הזה) בתגובה לדברי בן-גוריון כתב אז עורך מעריב, עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים, במאמר שכותרתו " מה זה עיתון" :" אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים... אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד... נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים זולים... המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה ... עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב - לא הולך".
מאז נכתבו הדברים זרמו קילומטרים רבים של נייר בבתי הדפוס. עיתונים רבים הוקמו בדרך של "מי שיש לו כסף שוכר פועלים" וסיימו את חייהם. עיתון "חדשות" של
עמוס שוקן, הוא הדוגמה האחרונה לעיתון כזה. (קדמו לו עיתוני הערב "מברק" "יום יום" ו"הדור", השבועון "כותרת ראשית", השבועון "רימון", רשת המקומונים "רחוב ראשי" ועוד רבים). על נסיבות לידתו של מעריב נכתב הרבה, הפעם נעמוד על ייחודו.
עיתון שכותביו אינם "עט להשכיר"
בידי מצוי מסמך המשקף את האירוע המכונן של מעריב. זהו דוח פנימי שכתב העורך עזריאל קרליבך ב-16 בפברואר 1949, במלאות שנה להקמת העיתון. וכך כתב קרליבך: "והקימונו - והרי זה עיקר העיקרים - כאשר חפצנו: באחווה ורעות ושיוויון, איש איש רק אחראי בפני מצפונו הוא, בעט שאיננו להשכיר, חופשיים בכתיבה ושליטים על כל פרי העמל לשם הרמת הקרן, לטובת העיתון ועובדיו".
כידוע הוקם מעריב על-ידי קבוצת עובדים של ידיעות אחרונות - עיתונאים, עובדי דפוס ומינהלה בראשות ד"ר עזריאל קרליבך - שנטשו בן לילה את עיתונם והקימו עיתון חדש. הם היו זקוקים למשקיע שיסכים לתנאי הבסיסי של חופש מוחלט לעיתונאים לכתוב בלי התערבות בעל ההון. הם מצאו משקיע כזה.
וכך כותב קרליבך: "מפעלנו הושתת על עיקרון ההון והעבודה ועיקרון שני יסוד לו: ענייני עריכה - זכות יתר למערכת. שאיפה זו הייתה המניע למבצע כולו... בכל ימי שנת הדוח לא היה גם מקרה אחד של התערבות איזושהי, ישירה או עקיפה, של בעלי ההון בשאלות עריכה, קטנות או גדולות". העיקרון הזה עוגן במבנה חלוקת המניות של החברה. הם חולקו שווה בשווה בין העובדים לבין המשקיעים, כשבידי העובדים מניית בכורה שמכוחה קיבלו עובדי העיתון יתרון על פני כל משקיע. מצב זה נמשך ארבעים שנה בדיוק. הוא נסתיים עם רכישת העיתון על-ידי איל התקשורת הבריטי, רוברט מאקסוול, בשנת 1988.
הצלחה מסחררת ודעיכה ממושכת
מן היום הראשון להקמתו - סמוך להקמת המדינה - זכה מעריב להצלחה מסחררת. זה לא היה מפתיע. שכן, ההצלחה של צוות עובדי מעריב החלה עשר שנים קודם לכן, כשעבדו בשרותו של יהודה מוזס, תחת הלוגו ידיעות אחרונות.
מוזס הזקן, שהיה תעשיין וסוחר נדל"ן, רכש את "ידיעות" מידי יזם קטן שהקים עיתון ערב עלוב ופשט את הרגל. הוא גייס לתפקיד העורך את ד"ר עזריאל קרליבך. בניצוחו של קרליבך הפך ידיעות ללהיט תקשורתי וגם תרנגולת המטילה ביצי זהב למו"ל. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והקהל היה צמא לחדשות, לפרשנות טובה, לסיפורים אנושיים, לפובליציסטיקה איכותית. כל אלה נתן להם ידיעות אחרונות.
כשהתקרבה ההחלטה של עצרת או"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 היה כבר ידיעות אחרונות עסק רציני שאיים על קיומם של עיתוני הבוקר, שכולם (פרט להארץ) היו פמפלטים מפלגתיים. קרליבך וחבריו לקחו מידיעות אחרונות את המוניטין ואת קהל הקוראים ובמשך שנות דור מעריב היה העיתון הנפוץ ביותר והעיתון ששלט על כל השיח הציבורי במדינה.
איך גבר "ידיעות" על מעריב
מעריב היה עיתון מצויין עם הקמתו על-ידי קרליבך והוא המשיך להיות כזה שנים רבות, גם לאחר שידיעות אחרונות גבר עליו. כמי שעבד בידיעות אחרונות רוב שנות המאבק, אני יכול להעיד שברוב השנים היו למעריב כתבים, עורכים ופובליציסטים מצוינים, שכל אחד מהם השתווה ואף עלה על מקביליו בידיעות אחרונות.
היתרון היחידי של ידיעות על מעריב היה העורך,
דב יודקובסקי. יודקובסקי ערך את ידיעות ארבעים שנה רצופות מ-1949 עד שהודח על-ידי נוני מוזס ב-1989. בתקופה זו התחלפו במעריב חמישה עורכים (עזריאל קרליבך, אריה דיסנצ'יק,
שלום רוזנפלד, שמואל שניצר ו
עידו דיסנצ'יק).
מעריב היה עיתון מצוין לארץ ישראל הישנה, האשכנזית, המשכילה, האידישיסטית. הוא המשיך להיות מצוין לקהל שלו, אך המדינה השתנתה וקהל הקוראים השתנה. העורכים המתחלפים של מעריב היו עיתונאים מצוינים. אך הצלחתם המדהימה הפכה אותם לזחוחים.
העיתונאי צבי אלגת, שהיה כוכב מזהיר בשמי מעריב, עמד על הסכנה הזו במועד. הוא הביא לתשומת ליבם של עורכי העיתון את השינויים שמתחוללים באוכלוסיית הקוראים ואת עלייתו של "ידיעות". הוא אמר להם (בהסתמכו על הפסוק "וישמן ישורון ויבעט"): " כל כך שמנתם עד שאין לכם כוח לבעוט". העורכים לא שמעו לו וכבת יענה טמנו ראשם בחול ואסרו על הכנסת "ידיעות" לבניין מעריב.
מן היום בו החלה המערכה בין העיתונים התווה יודקובסקי אסטרטגיה של פנייה לקהל חדש - צעירים ועולים חדשים. כל השנים היטה אוזנו לרחשי הקוראים. כמו סיסמוגרף עקב אחר השינויים והמציא חידושים לבקרים - החל בקביעת מדור ספורט יומי (שהיה חידוש גדול בזמנו) וכלה בהצמדת סיכה למגזין היומי שהקפיצה את תפוצת העיתון ב-5 אחוזים ביום אחד. לעומתו העורכים המתחלפים של מעריב קפאו על השמרים ולא חשו איך הבניין המפואר שלהם קורס.
כאן המקום לומר כמה מלים על תפקידו של העורך בעיתונות.
מעצבי התקשורת הישראלית
ארבעה אנשים עיצבו את התקשורת הישראלית והטביעו את חותמם עליה עד היום. הארבעה הם: עזריאל קרליבך שהמציא את ידיעות אחרונות הישן ואת מעריב החדש ("הנפוץ במדינה"); דב יודקובסקי שהמציא את ידיעות אחרונות החדש ("העיתון של המדינה");
אורי אבנרי שהמציא את "העולם הזה" ("ללא מורא וללא משוא פנים"); וגוסטב שוקן שהמציא את הארץ ("העיתון לאנשים חושבים").
ארבעת האנשים הללו שונים מאד זה מזה באופיים, ריקעם וכישוריהם. קרליבך ואבנרי היו בעלי כשרון כתיבה שממש כישף את קוראיהם. שוקן ידע לכתוב מאמרים מלומדים אך לא יותר מזה. יודקובסקי בכלל לא ידע לכתוב (שתי כתבות שכתב מרשמי ביקור בארצות הברית נעלמו בדרך מסתורית מארכיון העיתון). קרליבך היה גם איש ניהול מוכשר וכאלה היו גם שוקן ויודקובסקי. אבנרי, כמנהל, לא הצליח להפוך את עיתונו רב ההשפעה לעסק משגשג.
אך יש לכל הארבעה כמה קווים משותפים. כל הארבעה היו בעלי חזון, מקוריים ופורצי דרך גאוניים. כל הארבעה משכילים מאד ומצויים בכל ידע העולם. הגדול מכולם היה קרליבך שהיה גם רב וגם דוקטור. אבנרי לא גמר בית ספר עממי אך כאוטודידקט היה בקיא בכל נושא - מביקורת המקרא ועד ננו טכנולוגיה. גוסטב שוקן היה בעל השכלה מדהימה בתרבות הגרמנית ובספרות האנגלית וגם לא מעט ביהדות, בהשראת אביו. יודקובסקי בילה את נעוריו באושוויץ ואת לימודי המתמטיקה והפילוסופיה באוניברסיטה לא הספיק לסיים, אך היה איש תרבות העולם במלוא מובן המילה.
הדבר המשותף השני לארבעת העורכים הללו הוא היכולת לאתר כישרונות ולמצב אותם בתפקידים הראויים. וגם היכולת לחדש ללא הרף ולהשתנות בהתאם למציאות המשתנה.
והדבר החשוב ביותר, המשותף לכל הארבעה, הוא שהם היו חופשיים לחלוטין מכל תכתיב חיצוני. שוקן ואבנרי כי היו הבעלים, יודקובסקי (שהיה שותף רק ב-5 אחוז בבעלות על ידיעות) היה בעל זכות וטו בכל ענייני המערכת.
העידן שלאחר דור מעצבי התקשורת
כמו בפוליטיקה, כך גם בתקשורת - דור הנפילים לא הוליד יורשים בצלמו ובדמותו. את ידיעות אחרונות ירש כעורך
משה ורדי שיצק מים על ידיו של יודקובסקי עשרות שנים. הוא היה איש מקצוע מעולה, אך היה כפוף לחלוטין לגחמותיו של בעל הבית, נוני מוזס. הוא גם דרדר את העיתון לצהוב צעקני, שהיה ההיפוך הגמור של הסגנון הקפדני אנין הטעם של יודקובסקי. יורשיו של קרליבך במעריב היו עיתונאים בעלי שיעור קומה לזמנם, במיוחד אריה דיסנצ'יק. אך איש מהם לא היה בעל שיעור קומה של עורך מחדש ומוביל. הם נרדמו בשמירה ולא חשו כלל כי ידיעות משיג אותם במרוץ וכשהתעוררו כבר היה מאוחר מדי.
דווקא לאבנרי היה יורש ראוי, אלי תבור, שערך את העיתון בשנים שאבנרי הקדיש עצמו לפוליטיקה. בתקופה זו המשיך העיתון לשמור על עוצמתו (הוא פרש לאחר שהתנגד לכך שאבנרי יעסיק כתבים בעלי עבר פלילי). אך כשנמכר העיתון לאיל ההון
אריה גנגר, העורכים שנבחרו (
רפי גינת ו
רינו צרור) היו קריקטורה של עורכי דור הנפילים.
הארץ הוא מקרה מיוחד. העורך-הבעלים גוסטב שוקן השאיר לבנו עמוס עיתון קומפקטי מעוצב היטב, ששמר על מעמדו כעיתון האליטה הישראלית. עמוס שוקן ביקש לפרוץ דרכים חדשות. הקים את המקומונים והצליח. שיכור מהצלחה זו הקים את "חדשות" שגרם לרשת הפסד שנאמד ביותר מ-20 מיליון דולר, ממנו לא התאושש עד היום. לשבחו של עמוס שוקן ניתן לומר כי נתן לעורכים שבחר חופש פעולה גמור, בלי להתערב בשיקוליהם, גם כשאלה נגדו את האינטרסים הכלכליים שלו. אך עורכים אלה (פרט ל
גיא רולניק שהמציא את "
דה מרקר" שהפכה ספינת הדגל של העיתון) דרדרו את העיתון למצב בו הוא נמצא היום.
מה זה עיתון, מה זה עורך ומה זה עיתונאי
בעידן שבו התקשורת מעסיקה "יצרני תוכן" במקום עיתונאים ומעסיקה מהנדסי תוכנה במקום עורכים, כדאי לחזור למושגי היסוד של העיתונאות הטובה.
מה זה עיתונאי? זה איננו מקצוע. בתי הספר לתקשורת שפרחו בעולם (והגיעו גם לישראל) יצרו אשליה שזה מקצוע נלמד. אך רוב העיתונאים הגדולים הגיעו לבתי הספר לתקשורת רק כמרצים. אפשר ללמוד טכניקות של כתיבה, וטכניקות של תחקיר, וכללי עריכה ושיכתוב, ויצירת קשרים, ובדיקת והצלבת מקורות, ועקרונות גרפיים ופעולת דפוס ועוד... אי-אפשר ללמד את החוש המיוחד שיש לעיתונאי הנוכח באירוע ורואה שם דברים שמי שאיננו עיתונאי הוא עיוור צבעים לגביהם.
עיתונאי הוא כישרון מלידה, כמו מוסיקאי, צייר, סופר. קשה להגדיר את הכישרון הזה. ואם עיתונאי כך, עורך עיתון קל וחומר. לא כל עובד תזמורת הוא מוסיקאי, לא כל נגן הוא סוליסט ולא כל סוליסט הוא מאסטרו המנצח על תזמורת (כמו שיודקובסקי הגדיר את תפקידו).
כמה מבין העורכים היו כאלה?
לאחר מותו של רוברט מאקסוול (תאונה? רצח? התאבדות?) נרכש מעריב על-ידי
יעקב נמרודי, שנתן אותו במתנה לבן היקיר לו,
עפר נמרודי, שמינה עצמו לעורך העיתון. נמרודי כעורך היה בדיחה. אני זוכר שהופיע במלוא כובד משקלו, בחליפה מחויטת, בפגישה שנתית של עורכי העיתונים המתקיימת ב-2 בנובמבר כל שנה עם ראש הממשלה. חמוש בעט בעובי סיגאר קובני (נוסח אולמרט?) וטבעת זהב כבדה הסתובב כטווס. לא חש עד כמה אינו שייך לחבורה הגדולה של עיתונאים ותיקים שנכחו במפגש.
מה שווה ידיעה על מות בגין
דוגמה קטנה לשאלה מה זה עיתונאי. בשנים 1991-1992 העברתי בידיעות אחרונות סדנה להכשרת עורכי חדשות - מקצוע שניתן ללמוד. הסדנה הצליחה להעמיד כמה עורכי חדשות טובים ושניים מבוגריה (שילה דה בר ורון ירון) הם שני העורכים האחרונים של העיתון.
לסדנה נבחרו כתריסר מועמדים מתוך אלף פונים. תהליך הסינון כלל בדיקות פסיכולוגיות, מבחני ידע כלליים וידע עולם, וחיפוש אחר אנשים בעלי חוש עיתונאי. באחד המבחנים הוצגה למועמדים השאלה הבאה: איפה תציב את שלוש הידיעות הבאות המגיעות באותו יום: מנחם בגין מת, מטוס חיל אוויר התרסק וטייסו נהרג, הוכרז על פיחות של 10 אחוזים.
מתוך אלף הנשאלים רק ארבעה או חמישה סברו שמותו של בגין (שהיה אז עדיין בחיים) ראוי לכותרת ראשית. עוד במהלך הקורס נפטר בגין וכל המועמדים שהציעו לתת על מותו ידיעה של טור אחד בעמוד האחרון הבינו שהם לא בחרו במקצוע הנכון.
האם כל מי שעוסק היום בתקשורת הוא עיתונאי? האינפלציה של אמצעי התקשורת (מקומונים,ערוצי רדיו וטלוויזיה) יצרה פיחות חמור לא רק בשכר העיתונאים ובמעמדם אלא גם באיכותם. זו אחת הסיבות המרכזיות להידרדרות התקשורת המודפסת בצד התחרות של האינטרנט.
בין "ישראל היום" לאינטרנט
צחוק הגורל הוא שהגורם שתקע את המסמר האחרון בארון של מעריב הוא בדיוק מה שקרליבך אמר שהוא בלתי אפשרי.
שלדון אדלסון כאילו ביקש לאמת את טענת בן-גוריון. מה זה עיתון? "מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".
השאלה אם "ישראל היום" הוא עיתון עדיין לא עמדה במבחן.
ועכשיו מדברים על אינטרנט כגורם שיציל את ה"פרינט". זה מזכיר לי את הסיפור על יוזמה לשיפור איכות הנייר במטרה לקדם את מצב הספרות. האינטרנט הוא מדיום - כמו האבן בעבר הרחוק, כמו הקלף בימי אבותינו, כמו הפפירוס במצרים העתיקה, כמו הנייר בעידן הדפוס. מרשל מקלוהן אמר אומנם כי המדיום הוא המסר אבל בכל מקרה צריך להיות מסר. ומסר איננו "תוכן" המיוצר אוטומטית.
כתיבה עיתונאית היא סוג של יצירה. לפעמים יצירה של אדם אחד, לפעמים יצירת קיבוצים של כתבים, עורכים, משכתבים, בעלי טורים. זוהי יצירה של יוצרים שהם עיתונאים ולא פועלי בניין ונערכת על-ידי עורכים שאינם אילי הון.
