"אנחנו" - ואפסנו עוד

חפר לא נמנה עם הלוחמים הבולטים של דור הפלמ"ח. הוא אפילו לא היה האמן והיוצר החשוב של הדור. חשובים ממנו היו הסופרים שקמו מן הדור הזה – כמו משה שמיר וס' יזהר ואהרן מגד ונתן שחם. ובתחום השירה ישנו גם חיים האחר, גורי, עם שירי הפנתיאון שלו 'הנה מוטלות גופותינו' ו'שיר הרעות'. אבל חפר היה המבטא הפופולרי ביותר של הדור; אלה ששיריו הושרו בפי כול ותיעדו את הפלמ"חניק הלוחם ('דודו'), האוהב ('יצאנו אט', 'רותי'), הכמה לשלום ('הן אפשר'), וגם הכועס על פירוק הארגון ("כן, הכושי יכול כבר ללכת כי הכושי עשה את שלו"). מעבר לפעילותו כיוצר, חפר גם היה גם ממונה מטעם עצמו לשימור מורשת הפלמ"ח ותיעוד סיפורו, והיה אחד מיוזמי בית הפלמ"ח בתל אביב ושותף בהפקת סדרת הסרטים שתיעדה את פעילות הפלמ"ח. יתר על כן: חפר לא רק ידע לשורר על גבורת הלוחמים, כי אם היה אחד מהם, ואף התגאה בכך, ובמיוחד בחלקו בהברחת מעפילים בנתיב הידוע פחות, שזכה לפחות שירי תהילה - הנתיב היבשתי מסוריה ומלבנון. אכן, בפעילותו כלוחם היה חפר בן נאמן לדור "העומסים את עמם עלי שכם"; הדור שלקח על עצמו ללא חשבון את משימות העם כולו, הדור שיש המתארים אותו כדור המופלא ביותר של ההיסטוריה היהודית מבחינת רמת האחריות ומסירות הנפש. כיוצר, ביטא חפר את הרוח הפטריוטית הזו בלי ציניות, גם הרבה אחרי שתמה מלחמת השחרור – בשיר כמו 'לחיי העם הזה', שכתב בשנות השישים, או במקאמות המרטיטות שכתב סביב מלחמת ששת הימים 'מסדר הנופלים' ו'הצנחנים בוכים'. ועם זאת, חפר הפך לימים לסמן המובהק לא רק של נפלאות דור הפלמ"ח, אלא גם של הצדדים השליליים שבו. הצד השלילי האחד היה שהחברות המופלאה שנרקמה בין הפלמ"חניקים העיבה לעתים גם על השיקול המוסרי. זה בלט במיוחד במקרה של חפר, שנחלץ להגן על כל פלמ"חניק, יהיו אשר יהיו המעשים שבהם הואשם. כך למשל יצא להגנת רחבעם זאבי (גנדי), גם כשזה הסתבך בחברויות מפוקפקות עם כמה מבכירי הפשע המאורגן, והוא הדין בחברותו הקרובה עם דן בן-אמוץ, שלא שובשה גם כשנחשפה נטייתו של בן-אמוץ לבעילת קטינות. החברות הפלמ"חניקית יצרה לחבורה מבנה של מסדר כיתתי משהו, עם נטייה עדרית מבחינה רעיונית וחברתית גם יחד, כפי שאיבחן בחריפות בן-דורם עמוס קינן (לא במקרה, כמובן, איש לח"י), בפיליטון הנהדר שלו 'דני': "עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי... כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא. כאשר עזב את הקיבוץ היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום?... פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר, לחתונה של אחד מהחבר'ה, ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו, ועד היום אף אחד לא תפש איך הוא עשה את זה לבד".

אבל עוד יותר משתי הבעיות הללו, בלט הדור הזה בבעיה קשה יותר. זה היה הדור שדווקא מתוך היחלצותו המופלאה למען העם והמדינה חש עצמו בעלים על שניהם: המדינה – זה אנחנו. אומנם בלשון רבים, ולא מתוך דאגה ליחיד כמו יורשיהם, ועדיין מתוך התנשאות גדולה: אנחנו – ואפסנו עוד. בן-גוריון זיהה את הבעיה ואת הצורך להתמודד איתה עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת, כאשר טבע את הסיסמה "ממעמד לעם" ודחק בחבריו לראות לנגד עיניהם לא את מעמד הפועלים בלבד, אלא את העם כולו – דתיים וחילונים, סוציאליסטים ובורגנים. אבל כשם שעוד רבים מבני-דורו של בן-גוריון נכשלו במבחן הזה (הדוגמה המובהקת היא רצונם לחלן את עולי עדות המזרח, מתוך תחושה שבהיותם מנהיגי המהפכה הציונית זכותם לחנך מחדש את 'אבק האדם' שהם מעלים לארץ), כך עשו גם צאצאיהם, הצברים בני דור הפלמ"ח. ושוב היה חיים חפר הסמן המובהק: הוא אומנם כתב את שירי 'קזבלן' והרים כוס "לבני תימן, לבני אלג'יר, לבני הייקים / לבני עקיבא ולבני הדיסקוטקים" - אבל אפילו בשירים האלה ניכרה תחושת התנשאות של מי שממרום מעמדו במרכז החברה מואיל להכיר בשאר המגזרים או באקזוטיות של קזבלן. ההוכחה המובהקת ביותר להתנשאות הזו באה בשנותיו האחרונות של חפר, עם מתקפתו הגורפת על "המרוקאים, שהביאו לנו תרבות של מופלטות וכמה קברים"; מתקפה שרק המחישה מה שהיה בלבו של חפר בכל שנותיו, גם בשנים שבהן עוד חלם שהתרבויות האחרות ייטמעו בתרבותו ולכן נזהר מלהתקיפן. זו מתקפה שכמובן גם לא היה לה שחר לגופו של עניין, שהרי מי שמצמצם את התרבות המזרחית למופלטות וקברים מעיד על בורותו יותר משהוא מעיד על האחרים, ובין מעצבי 'תרבות הקברים' נמצאים כידוע גם לא מעט בני חסידויות אשכנזיות. ואם כבר עושים את החשבון התרבותי, הרי גם 'ילקוט הכזבים' או 'שיר השכונה', חביבים ככל שיהיו, הם לא בדיוק סוגה עילית.

אחרי מותו של חפר נאמרו הדברים בבירור: הוא היה נציג מובהק של הדור שחש שב-1977 'נגזלה ממנו המדינה'. ואמנם, בניגוד לדימוי שביקשו להנחיל, קו פרשת המים של הדור הזה לא היה 1967, מלחמת ששת הימים וה"כיבוש"; אפילו לא 1973 ומוראות מלחמת יום הכיפורים. קו פרשת המים ששינה את יחסם למדינה היה 1977. ושוב, חפר הוא הסמן המובהק. העובדה שבני הכיפות הסרוגות הקימו יישובים בשטחים הכבושים לא הפריעה לו כשלעצמה, כל עוד היישובים הללו הוקמו על-ידי ממשלות העבודה. הנה, באוגוסט 1969 פרסם חפר מקאמה רוויית הלל לבני-עקיבא, על היישובים שהקימה מעבר לקו הירוק: "בארץ הזאת ובמפעל הענקי בה / יש בהחלט מקום לשיר הלל לבני-עקיבא / ...כן, זה עולה לי בבריאות לפעמים / לראות איך הם התעוררו אחרי ששת הימים / איך ירדה עליהם פתאום ברכת ההתרחבות / והם מסתערים בשצף-קצף על כל מקום התיישבות / והם ממלאים בנקודות את המפה הריקה / בחופי סיני, במרומי הגולן ובבקעה". אחרי 77' הכול משתנה: נערי בני-עקיבא הנפלאים שמיישבים את המפה הריקה שמעבר לקו הירוק, הופכים לבני גוש-אמונים השנואים, שכל חולאי החברה הישראלית נגרמים בשל רצונם ליישב את השטחים הכבושים. הנה דוגמה אחת מני רבות, שממחישה היטב כמה ידע משורר הרעות והאהבה גם לשנוא: "הנה באות השנים הרזות, שיאכלו את השמנות ואת השמנים / כל העם הרגיש כי את השמים הוורודים של הליכוד מכסה כבר חשכת עננים / כל העם. מלבד צדיקי הדור – גוש אמונים / ...הם בונים להם ארץ אחרת, ארץ שבעה ושמנה / כאשר הפרוטות האוזלות בקצבאות מקימות להם וילה וגינה / כאשר הנגב ההולך ושמם מרחיב אצלם את הפיתוח והכביש / כאשר מול כל עץ הנשתל אצלם נובלת חממה בלכיש / ...לא. הם לא יוותרו על דבר. כי כזה הוא צבא גוש אמונים / הצבא המוכן לצעוד גם על קיבתם הריקה של הזקנים" (19.8.1983). חשוב להדגיש: הצביעות הניכרת מהשוואת המקאמות הללו אינה נחלת כלל אנשי השמאל. בדורות הצעירים יותר של אנשי השמאל, אלה שבאו אחרי דורו של חפר, הייתה לרוב יותר כנות. ניכר ברבים מהם שבאמת הוטרדו מגורלם של הפלשתינים הנתונים לשלטון צבאי ונטולי האזרחות. הכנות הזו ניכרה דווקא בכך שרבים מהם החלו לשאול את השאלות המוסריות לא רק על כיבושי 1967, אלא גם על כיבושי 1948. ואמנם, יש הבדל חד בין האזרחות שניתנה לערבים שנכבשו ב-48' לזו שלא ניתנה לערבים שנכבשו ב-67'. אבל בתחום ההשתלטות על רכוש ערבי פרטי, ידם של חפר ובני דורו הייתה הרבה יותר קלה (בחסות 'חוק נכסי נפקדים') – כדוגמת מקום קבורתו של חפר עצמו בעין-הוד, או בית חברו הקרוב דן בן-אמוץ ביפו – מזו של המתנחלים בני הכיפות הסרוגות. הצביעות הזו אפיינה במיוחד את בני דור המדינה, דורו של חפר, ולמרבה הצער נגעה אפילו באלה מהם הנחשבים ליברלים והומניסטים עוד יותר ממנו. הנה דוגמה קטנה: הסופר דויד גרוסמן פרסם מלכתחילה את ספרו 'הזמן הצהוב' כגיליון מיוחד של השבועון 'כותרת ראשית', שיצא לאור ביום העצמאות 1987. פרקי הספר זכו אפוא לכותרות וכותרות-משנה עיתונאיות, כמקובל. והנה זה פלא: בכל פעם שגרוסמן ביקר ביישוב חילוני שמעבר לקו הירוק, דיברה הכותרת על 'יישוב', ובכל פעם שביקר ביישוב דתי דיברה הכותרת על 'התנחלות'. אין ספק שעורכי השבועון (העיתונאים נחום ברנע ותום שגב) עשו את ההבחנה הזו בהיסח הדעת, ואילו היו מודעים לה ודאי היו מקפידים על אחידות. אבל דווקא היסח הדעת הזה מעיד יותר מכול על עומק ההטמעה של ההבחנה בין ה'אונזערע' (אנ"ש) למי שאינם כאלה. אפילו שולמית אלוני לא נמלטה מן ההבחנה הזו. לפני ארבע שנים פרסמה אלוני את הספר 'דמוקרטיה באזיקים', שבו סיכמה את ביקורתה על בעיות הדמוקרטיה הישראלית. והנה, האישה שהקימה את האגודה לזכויות האזרח עוד בימי שלטון 'העבודה', והייתה אופוזיציה ליברלית פנימית במפלגת העבודה, מתמצתת את סיפורה של הדמוקרטיה בישראל במשפט הבא: "בעקבות הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים הפכנו שלב אחר שלב מדמוקרטיה נאורה לאתנוקרטיה אלימה". אין ספק שהשליטה על מיליוני פלשתינים נטולי אזרחות יצרה ויוצרת בעיות קשות לדמוקרטיה הישראלית, אבל ההתרפקות על הימים שקדמו לששת הימים כימי 'הדמוקרטיה הנאורה' יכולה להתאים רק לאדם ששכח (או מבקש להשכיח) שאלה היו הימים שבהם ערביי ישראל היו נתונים תחת ממשל צבאי, חיילים נשלחו לשבור את שביתת הימאים, השב"כ הטמין האזנות טלפוניות לח"כים של מפ"ם, רשות השידור נוהלה ישירות וללא כל הסוואה ממשרד ראש הממשלה, ומי שלא החזיק ב'פנקס אדום' הסתכן באפליה בוטה בבואו לבקש עבודה. רוצה לומר: גם אצל אלוני, במבט לאחור, הנאמנות והזיקה לשבט גוברות על הנאמנות לערכים הליברליים, שלא לדבר על הנאמנות לאמת. התכונות השליליות הללו אינן מבטלות כמובן את זכויותיהם העצומות של חפר ובני דורו. אבל יש בהן כדי להבהיר מדוע כל-כך הרבה מחלוקות ישראליות שהתחילו לשם שמים, כולל הוויכוח בסוגיית ארץ-ישראל, הפכו לעימותים שבטיים גורפים ואמוציונליים. מכיוון שהמבט השבטי הזה ממשיך לאפיין את בני דורו המתמעטים של חפר ואת צאצאיהם, שינוי הגישה הוא חיוני לחזרה לדיון ענייני, שגם המחלוקות שבו יכולות להפוך מוקד להפריה הדדית ולשכלול הדדי של העמדות.

בהקשר הזה יש גם לקח לחברינו בציונות הדתית: למרבה הצער, כמו במקרה של הילד המוכה שהופך לגבר מכה, גם מחנה הציונות הדתית אימץ כמה מן המאפיינים השליליים של דור הפלמ"ח, שחלקם כאמור הופנו ישירות כלפיו. גם במחנה הציונות הדתית יש לעתים קרובות מדי טשטוש בין רעות חברית ברוכה לעדריות מחשבתית שאינה מותירה מקום לעמדות עצמאיות, בוודאי לא לכאלה החורגות מאוד מן התלם. גם במחנה הציונות הדתית נוצר בעשור האחרון מעבר מנכונות ברוכה לבקר בפומבי גם מעשים חמורים של אנ"ש (כמו בפרשיות 'המחתרת' ורצח רבין) למקרים רבים מדי של הבלגה נוכח מעשי טרור ואלימות בסגנון 'תג מחיר', "כדי לא לתת תחמושת לשונאינו". גם במחנה הציונות הדתית נוצרה בעשורים האחרונים תחושה שהתרומה הייחודית של 'המגזר' בתחום הביטחון ובתחומי התנדבות אזרחיים מקנה זכות-יתר בוויכוח על דרכה של המדינה, שלא לדבר על עצם הנחת היסוד שאנחנו 'הציונים האחרונים' ואיש מלבדנו לא תורם עוד למדינה. גם מחנה הציונות הדתית נזקק לשמוע היום את קריאתו הישנה של בן-גוריון "ממעמד לעם" (גם אם שלטונו-שלו לא תמיד מימש אותה): להתבונן במציאות לא בפרספקטיבה מגזרית אלא בפרספקטיבה של צורכי האומה האמיתיים והמורכבים.