השנה, בשבת זו שבין יום כיפור לחג הסוכות, קוראים בתורה את פרשת האזינו; דומני שקביעות כזאת נוצרת רק כאשר ראש השנה חל בימים ב'-ג', כמו השנה, או בימים ג'-ד' בשבוע. אבל אם ראש השנה חל בימים ה'-ו' או בימים שבת ו-א' - הרי שאת פרשת האזינו קוראים בשבת שבין ראש השנה ליום כיפור, בשבת שובה. במקרה כזה, הקשר בין הפרשה לזמן בו היא נקראת הוא בולט לעין, שכן ראש השנה פותח ויום הכיפורים סוגר את עשרת ימי התשובה וזה מתאים בגלוי לתוכנה של פרשת האזינו, שהיא שירת המוּדעוּת לקשר שבינינו ובין הבורא יתברך. בפרשה הזאת מתאר משה רבינו בפירוט רב את ההתרחקות שלנו מהבורא, תוך כפיות טובה ביחס לכל הטוב שהוא גומל עימנו; אבל בשלב כלשהו, אולי לאחר שיורדים לשפל הכי עמוק, ההידרדרות נעצרת, חוזרים אליו במהלך של תשובה והוא מקבל אותנו ברצון.
כאמור, הרעיון של עשרת ימי תשובה - התהליך הנפשי שאנחנו אמורים לחוות באותם ימים - מתבטא בגלוי בתוכנה של פרשת האזינו, וכאשר היא נקראת בשבת שובה הרי זה ממש מתאים לזמן. לעומת זאת, כאשר הפרשה הזאת נקראת בין יום הכיפורים לסוכות, הקשר בינה ובין הזמן בו היא נקראת אינו גלוי כל כך, צריכים לחפש אותו. כדי למצוא את הקשר הזה, מן הראוי להתבונן מעט בתוכנם של יום הכיפורים ושל חג הסוכות, בניסיון למצוא מכנה משותף שאולי יתאים למסר של פרשת השבוע שביניהם; את התפילות של יום הכיפורים פתחנו בקטע הנקרא "כל נדרי" שבו אנחנו מכריזים על שיחרור מוחלט מכל הקבעונות החשיבתיים וההתנהגותיים שליוו אותנו במהלך השנה וגם מאלה שאנחנו עלולים לאמץ בשנה הבאה. אבל לפני כן אנחנו מכריזים כי "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" זהו תנאי מקדים לעצם האפשרות להשתחרר כנ"ל.
ולכאורה, מה הרעיון? הרי יום כיפור נועד לכפרת עוונות, כל אחד עם העוונות שצבר, מה הקשר עם העבריינים? ובכן, אחד הקבעונות הקשים ביותר להשתחרר מהם הוא הנטייה לתייג את האנשים שסביבנו ביחס לציפיות שלנו מעצמנו ומהם; הצדיק (בעיני עצמו) נוטה לחשוב שהוא יכול להסתדר לבד, הוא אינו צריך עזרה כדי ליצור קשר חיובי עם הבורא יתברך, בטח לא עזרה ממי שמתויג אצלו כמי שניצב במדרגה רוחנית נמוכה משלו, קל וחומר עזרה מרשע (בעיניו). וכך הלאה, בעשרת המעמדות החברתיים (והערכיים) המנויים בתחילת פרשת ניצבים כלולים כל היהודים ובהחלט עלולה להתפתח נטייה של מחנאות עד כדי הקמת בתי תפילה נפרדים למעמדות השונים; הצדיקים (בעיני עצמם) לבד והאחרים - שיסתדרו, אם יצליחו להסתדר לבדם.
חצי זכאי, חצי חייב
בא יום כיפור ומזכיר לנו כי מרכיב מרכזי בהוויתו של עם ישראל הוא הערבות ההדדית, הצדיק אינו יכול להגיע באמת לקשר עם הקב"ה, אם לא השקיע מאמץ להביא עמו את הרשע. לכן פותחים את תפילות היום הקדוש בהכרזה: "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" הם חלק בלתי נפרד מהצבור, שזה ראשי תיבות צ'דיקים ב'ינונים ור'שעים. ואדרבה, תשובה של מי מהם עשויה להיות משמעותית בעיני הקב"ה, הרבה יותר מתשובתו של מי שאינו מורגל בעבירות, כך ששיתופם עם הצדיקים הוא, במובהק, גם לטובת הצדיקים. הרי לגבי כל מצווה כתוב שאדם עשוי להכריע את העולם כולו לכף זכות במצווה אחת [רמב"ם, הלכות תשובה, ג]: צריך כל אדם שיראה עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב (...) עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.
בעניין התשובה כתוב הרבה יותר מזה [יומא פו/ב]: תניא היה רבי מאיר אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנאמר [הושע יד]: [ה] אֶרְפָּא, מְשׁוּבָתָם--אֹהֲבֵם, נְדָבָה: כִּי שָׁב אַפִּי, מִמֶּנּוּ. מֵהֶם - לא נאמר, אלא מִמֶּנּוּ. כלומר, יחיד עושה תשובה וכל העולם (היהודים) מרוויחים מזה. מה ההיגיון? ובכן, זהו ביטוי חריף לרעיון הערבות ההדדית שבינינו; כאשר יהודי נכשל חלילה - הוא לא לבד, כולנו ביחד אתו; כלומר אנחנו אשמים בכך שלא עשינו מאמץ מוגבר למנוע את הכשלון שלו. ולכאורה, כאשר הוא עושה תשובה זה עלול להיות קיטרוג עלינו, שכן אם היינו מתאמצים כראוי ובזמן, הוא לא היה נכשל, אבל כאן נכנסת האחריות שלו במסגרת הערבות ההדדית. והשורה התחתונה היא, כמו שאומר ר' מאיר, "שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו".
מן הראוי לציין כי הקביעה של ר' מאיר בדבר מעלתה של תשובת היחיד - שבזכותה "מוחלין לכל העולם" - מתייחסת לעם ישראל בלבד, שכן רעיון התשובה שבכוחה לתקן את הפגמים שנעשו בעבר - אינו שייך למי שאינם יהודים; אצלם יש אפשרות לתקן מכאן ולהבא בלבד. ועוד, רק אצלנו יש ערבות הדדית מוחלטת; עד כדי כך שפעולה של יחיד, כל יחיד, בכוחה להשפיע על הכלל. ומטבע הדברים, בערבות ההדדית ה"חזקים" מגנים על החלשים, כידוע ריבוי המופתים שחוללו ומחוללים צדיקים אמיתיים במאמץ לסייע ליהודי שלפעמים לא ראו מעולם קודם לכן; וגם התשובה שאנחנו מצליחים לעשות לפעמים, ביום הכיפורים ובכלל, זה מכוח השראתו של הצדיק. מכאן ברור שהצדיק אינו נמצא עמנו "באותה סירה" בפרוס היום הקדוש, שאחרת הוא לא יכול היה לסייע לנו, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
ערבוּת הערבוֹת
ובאמת, הצדיק מגיע ליום הכיפורים לאחר שבראש השנה כבר נחתם גזר דינו לחיים (רוחניים) והרשע מגיע עם גזר דין חתום להפך; הבינוני מתאמץ בתשובה עוד כמה ימים כדי לזכות לחתימה טובה והתשובה שלו היא המשמעותית ביותר לכלל, כי הוא מעורב, צדיק ורשע בו זמנית, לכן הערבות שלו היא המשמעותית ביותר; וכשמגיע יום הכיפורים הקב"ה מכפר לכולנו, לכלל ישראל כולל לרשעים כמובן. יוצא אם כן שהצדיקים ובעיקר הבינונים הם המפלסים את דרך התשובה לפני הרשעים. לפי זה יוצא שבחודש הזה אנחנו עוברים תהליך של התאחדות, מפירוד נתון בראש השנה, שבו הערבות ההדדית מושעית זמנית, לאחדות של "אין ברירה" ביום הכיפורים. אין ברירה כי, כנ"ל, אין שום דרך לזכות לכפרה אם לא מביאים עמנו את כל היהודים לפני ה'.
ומכאן מדלגים לחג הסוכות, שלאחר הכפרה ביום הכיפורים - מחדשים בו את הערבות ההדדית מתוך שמחה שלמה. שכן כידוע, מצוות החג מבטאות את האחדות ואת הערבות שבין היהודים, החל בסוכה שעליה אומרים חז"ל כי "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" ועד לארבעת המינים, שכל אחד מהם מייצג טיפוס שונה בעם ישראל; האתרוג כנגד העוסק בתורה וגם במצוות; הלולב כנגד מי שעוסק בתורה ולא במצוות; ההדס כנגד העוסק במצוות ולא בתורה והערבה כנגד מי שאין בו לא תורה ולא מצוות. ורק בצירופם יחד, לאגודה אחת, ניתן לקיים את מצוות החג. וזה לא ש"עושים טובה" לערבה שמצרפים אותה, מסתבר שהיא מבטאת וחווה את הערבות ההדדית יותר מהאחרים. לשיטת הבעש"ט, הקשר של אנשי הערבה לקב"ה הוא קשר עצמי, מעבר לביטויים חיצוניים, וזה אומר שבזכות הערבות, גם האחרים זוכים להעמיק את הקשר עם הקב"ה.
וזה מה שדורש מעמנו משה רבינו בפרשת השבוע, להרחיק ראות אל מעבר לקצה החוטם; להתבונן בהיסטוריה הרחוקה, גם בכשלונות העבר, ולהסיק את המסקנות הנכונות; לזכור תמיד את בורא עולם ומנהיגו ולשמור על קשר חיובי אתו. אומנם הוא צופה בדייקנות את ההתרחקות שלנו [פרק לב]: [טו] וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. השמנה האופיינית דווקא לאתרוגים בעיני עצמם, וגם את תוצאותיה הקשות: [כג] אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת; חִצַּי, אֲכַלֶּה-בָּם. אבל בסופו של דבר ה' יתברך מקבל אותנו בחזרה: [לו] כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. ואף לוקח נקם מהגויים אשר הרעו לנו: [מ] כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי; וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. [מא] אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.
האמת היא שמלכתחילה חשבתי, בהקשר לפסוקים הנ"ל, להציע התבוננות באקטואליה חדשותית, לעמת את החרדות מפני המטורף מטהרן ומפני מטורפים בכלל עם מה שמבטיח לנו כאן משה רבינו. הרי ברור לגמרי, ודיברנו על כך לא מעט בשנים קודמות, שהפרשה הזאת מתייחסת אלינו ממש, אל שניים-שלושה הדורות האחרונים, דורות שבהם ההתרחקות מהבורא יתברך הפכה לאידיאולוגיה ר"ל. והנה אנו רואים כבר את קיום הנבואה בדבר התשובה שלאחר ההתרחקות (הבעיטה) וכל שנשאר הוא לצפות שבעקבות התשובה תושלם גם ההבטחה: [מג] הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. והשלב הזה צפוי להתקיים בקרוב מאוד, כך שבאמת אין ממה לחשוש.
