מסיבה לא ברורה, ביולי 2003, במלאות לה "ארבעים ושבע שנים של שירות מתמשך", פרסמה חברת החשמל של מזרח ירושלים את הספר המדובר. ספר מהודר בשפה העברית, מודפס בדפי כרומו איכותיים וכותרתו: "חברת החשמל – מחוז ירושלים: הישגים וחזון". לכאורה אין סיבה לצפות למצוא בספר דבר מעבר לטבלאות וגרפים יבשים, ובכל זאת, ככל הנראה על-רקע הפיגועים הגדולים והתכופים בחודשי פרסום הספר והמאבק העקוב מדם בין ישראל לארגוני הטרור, משהו בו היה שונה. חזון החברה והעקרונות שהיא מחויבת להם, כפי שאלה עולים מן הספר, רחוקים מלהצטמצם להולכת חשמל ואספקתו ללקוח. ממש בימים שב'מייק'ס פלייס' מנו שלושה הרוגים, בגבעה הצרפתית שבעה נרצחים ובקו 14 בירושלים 17 קרבנות טרור, בחברת החשמל של מזרח ירושלים החליטו לבחור צד ברור במאבק הלאומי. את הבחירה הזו החליטה החברה לתעד בספר "אשר יתווסף לספרייה הפלשתינית", כדברי מחמוד אבו-רזאלה, שהיה ממונה על מלאכת הכתיבה וההוצאה לאור. על-אף היותה חברה ישראלית הפועלת מכוח החוק והזיכיון הישראלים, ועל-אף שכל החשמל שהיא מעבירה לרשות הפלשתינית מגיע ישירות מחברת החשמל הישראלית לצורך הפצה בכפרים, החברה המזרח-ירושלמית אימצה לחיקה את המחבלים הנלחמים בישראל וראתה אותם כ"שהידים" אשר נפלו כדי למנוע את "הפלישה הישראלית לאזורים הפלשתינים". בספר, המוקדש ל"מגנים על אדמת ירושלים הקדושה", נחשפים שלב אחרי שלב החזון וה"אני מאמין" הפלשתינים, הצבועים בגוונים עזים של התנגדות פעילה לישראל. אין להתפלא כי המעשים הנגזרים מחזון פוליטי שכזה, שאינו נוגע כהוא זה לעמידה ביעדים כלכליים ולעתים אף מנוגד להם, הביאו עם הזמן להתרוקנותה של קופת החברה.

תשע שנים עברו מאז פורסמו הדברים בלהט האירועים ובפרץ מיותר של כנות פלשתינית מרשימה, והנה בתחילת ספטמבר הודיעה חברת החשמל לישראל כי חובות הפלשתינים לחברה עומדים על יותר מ-700 מיליון שקל, וכי בכוונתה לערוך בקרוב סדרת ניתוקי חשמל לערים ולכפרים הפלשתינים. מבחינת החברה המזרח-ירושלמית מדובר במדיניות חדשה ולא מוכרת: ישלמו – יקבלו, לא ישלמו – לא יקבלו. חלקה בחוב של חברת החשמל – מחוז ירושלים, המספקת את החשמל לכ-700 אלף פלשתינים, עומד כיום על סכום של 450 מיליון ש"ח. האיום של חברת החשמל הישראלית מסכן את המשך קיומה של החברה המזרח-ירושלמית. להבדיל משנים עברו, אז ייצרה החברה המזרח-ירושלמית בעצמה את החשמל שסיפקה לצרכנים, כיום היא קונה את כל החשמל שמסופק לצרכניה מחברת החשמל הישראלית. חלקה של החברה המזרח-ירושלמית מצטמצם להולכת החשמל בלבד. ניתוק החשמל לכפרים הפלשתינים הוא ניתוקה של החברה המזרח-ירושלמית מאספקת החמצן הישראלית. ללא חשמל הזורם מישראל לחברה, ייסתם צינור הכסף שדרכו זורמים מיליוני השקלים בכל שנה מהתושבים הפלשתינים לקופת החברה. הישאם אל-עומרי, מנכ"ל החברה, פנה בימים האחרונים לשר האוצר יובל שטייניץ, בבקשה למחוק את חובותיה של החברה לישראל. "גם אני חברה ישראלית ומשלם מסים כדין. אני זקוק לעזרתו", הסביר אל-עומרי בניסיון לשכנע שהמקרה שלו מצדיק התייחסות מקלה ומתחשבת. כאילו אמר: מעט סולידריות לא תזיק כאן. בסך הכול, כשהמצב נעשה קשה, מה נותר לנו הישראלים מעבר לתחושת ה"ביחד" ולשותפות הגורל הבסיסית?

בשנות ה-90 הצליחה חברת החשמל – מחוז ירושלים לשמור על רמת רווחים לא רעה, ובכל שנה גרפה לקופתה מיליוני שקלים. לפי הדוחות הכספיים שהחברה פרסמה, הסכום השתנה משנה לשנה ונע בין 5 מיליון שקל בשנה החלשה ביותר ל-26 מיליון שקל בשנה הטובה ביותר. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה עברה החברה להפסדים. ההסבר לכך מובא בספר בפרק שכותרתו "תוצאות הפלישה הישראלית". אימוץ הנרטיב הפלשתיני בולט וההזדהות עם הטרור מוחלטת עד כדי כך שנראה שדובר החמאס בכבודו ובעצמו לא היה מצליח לנסח זאת טוב יותר. "ב-27.9.2000 ביקר ראש ממשלת ישראל, אריק שרון, בחצרות מסגד אל-אקצה המקודש, תוך התגרות ברגשי המוסלמים ותוך הבערת גל גינוי בקרב המתפללים, דבר שהפך במהרה, יום אחרי, לעימותים לאחר תפילת יום השישי – 29.9.2000. בעימותים הנ"ל נפלו מספר שהידים ופצועים. העימותים התפשטו, כהתפשטות אש בערימת שחת, אל כל האזורים הפלשתינים. בעימותים המזוינים ובפלישה הישראלית לאזורים הפלשתינים נפלו אלפי שהידים, פצועים, אסירים, הריסת התשתית הכלכלית, המבנית והחברתית של העם הפלשתיני. חברת החשמל מחוז ירושלים ספגה את חלק הארי מהנזק בעימותים ובפלישה הישראלית". בשיחה איתי, רושה לא ממש זוכר את הנקודה הזו. ממרחק של תשע שנים מאז פרסום הדברים, ועם חוב תופח של מאות מיליוני שקלים לישראל, הוא מסביר לי שהחובות לישראל נובעים מסיבה אחרת. לא רגשי המוסלמים ולא אלפי שהידים, לא עימות מזוין ולא מסגד אל-אקצה. הבעיה היא כלכלית: התעריף. "התעריף שאנחנו גובים מהלקוחות שלנו נקבע בישראל, שרמת ההכנסה בה גבוהה. אם בישראל אפשרי לעמוד בתעריף הזה, ברשות הפלשתינית אי-אפשר לעמוד בו. הלקוחות שלנו הם ברובם פועלים פשוטים. בעבר היו נכנסים לישראל ומוצאים עבודה, אבל מאז האינתיפאדה רבים מהם לא יכולים להיכנס לישראל". אם כן, הבעיה טמונה ביחס בין תעריף החשמל שהאמיר למשכורת הממוצעת שהלכה והצטמקה. רושה מוסיף עוד עניין. "יש פה מנטליות של חוליגנים", הוא מסביר. "דוחים לסוף החודש שאחרי החודש הבא את מה שצריך לשלם עכשיו. לפלשתיני יש סדר עדיפויות – קודם כול הלחם שלו, השכירות על הבית שלו, אחר כך החינוך של הילדים שלו ורק בסוף-בסוף הוא חושב לשלם חשבונות".

רושה מבקש להבהיר כי מבחינתו "לחשמל אין גבולות", וכי הוא "לא מבחין בין יהודי לערבי, ובין ירושלים להתנחלויות". "אני מספק חשמל לכל מי שברדיוס של הזיכיון שמכוחו פועלת החברה שלי", הוא מכריז באוזניי, וקובע כי גם אם זה אולי מנוגד להשקפת עולמו הפוליטית, "זה החוק ואני מחויב לו". מצד שני, חזון החברה כפי שהוא מופיע בספר בהחלט מתייחס לנושא הגאוגרפי, ומבחין בין קבוצות אוכלוסיה. יו"ר דירקטוריון החברה, חנא ג'מיל נאסר, מציב את היעד להמשך התקדמותה של החברה ומציין שלא תסתפק בפעילותה הנוכחית במזרח העיר, אלא תגיע עד "ללב העיר ירושלים, בירת מדינת פלשתין העצמאית". למי שלא הבין כיצד תועתק פעילות החברה הערבית ממזרח העיר למרכז העיר, שהחשמל מסופק לה באמצעות חברת החשמל לישראל, מסביר אבו-רזאלה את דבריו של נאסר ומציין כי השלב הנוכחי של פעילות החברה הוא זמני בלבד. מבחינתו מדובר ב"סמל הכלכלה הפלשתינית", שיישאר כך "עד גלות הכיבוש והקמת המדינה הפלשתינית העצמאית ובירתה ירושלים". הנוסחה אפוא פשוטה: היהודים יצאו לגלות, הפלשתינים יחליפו אותם. בפרק העוסק בניתוק השכונות היהודיות במזרח ירושלים מרשת החשמל המזרח-ירושלמית, מציין הספר כי "עיקר הסכנה הוא בכך שמוקדי ההתנחלות אשר מבקשת ישראל לנתק מזיכיון החברה, ואספקת החשמל אליהם דרך החברה הישראלית, מוקדים אלה מהווים אזורים אסטרטגיים בסביבת ירושלים". למי שלא הבין מה הכוונה במונח "אזורים אסטרטגיים", ולמה החברה רואה סכנה בניתוק ההתנחלויות מהרשת שלה, הפרק הבא מבהיר את העניין. כותרתו: "הדרישה לניתוק גושי התנחלויות נוספים". הספר מונה את רשימת ה"התנחלויות" ומציין את את מיקומן הבעייתי: "בית אורט – המרחק שלו מהעיר העתיקה פחות מ-800 מטרים; שמעון הצדיק – המרחק שלו מהעיר העתיקה פחות מ-500 מטרים; עיר דוד – המרחק בינה ובין הגדר המערבית של מסגד אל-אקצה הוא פחות מ-100 מטרים, כאשר רק כביש מפריד ביניהם; ראס אל-עמוד – משקיפה על העיר העתיקה".

הספר מונה עוד ועוד ריכוזי יהודים, שהוא מכנה "גושי התנחלויות", המצויים במיקומים אסטרטגיים מדי לטעמו: קרובים לעיר העתיקה, או לפחות משקיפים עליה. בשיחה עם רושה אני מנסה להבין מדוע יש בדבר סכנה. "אני מניח שהממשלה בישראל מאמינה שזה לא טוב שהערבים ישלטו בחשמל במקומות אסטרטגיים שיושבות בהם שכונות יהודיות", עונה לי רושה על השאלה שלא שאלתי ומדברר בשבילי את ממשלת ישראל. "כאילו שאם תהיה בעיה אז אנחנו נחתוך את החשמל של היהודים". כשאני מתעקש ומבקש מרושה לענות על השאלה מדוע הם רואים את ניתוק החשמל מהאזורים האלה כסכנה בשבילם, הוא עונה לי באופן פורמלי: "מכיוון שזה חלק משטח הזיכיון שלנו". כשאני מבקש לדעת מדוע הדגישו את המיקום האסטרטגי, את המרחק מאל-אקצה או התצפית על העיר העתיקה, מסביר לי רושה שככל הנראה מדובר ב"ביטויים לא מוצלחים". אלא שנראה שהחברה המזרח-ירושלמית רואה את החשמל באותו האופן שאבות הציונות המעשית ראו את החקלאות הארץ-ישראלית. "במקום שבו תעבור המחרשה היהודית שם יעבור הגבול", קבע יוסף טרומפלדור בתל-חי, ובמזרח ירושלים מבינים כי בתקופה שלנו, במקום שבו יעבור קו החשמל ייקבע גבולו של היישוב: גבולה של מדינת ישראל וגבולה של הרשות הפלשתינית. שטח שהחשמל יסופק אליו דרך הרשת הישראלית באופן סדיר ואיכותי, ללא חשש מניתוקים, הוא מקום שנוח לשבת בו ושההיאחזות תתבסס בו. קשה לראות איך אפשר שלא לקשור את החשש של החברה המזרח-ירושלמית מכך ש"התנחלויות סביב העיר העתיקה" מקבלות חשמל מרשת ישראלית עם ההבנה שחיבור כזה ישאיר אותן שם לנצח. נראה שאיבוד השליטה על ה"שאלטר" של ההתנחלויות מהווה סכנה מבחינת החברה, עוד לפני שאלת רמת השירות שיקבלו ממנה.

בפרק העוסק ב"תוכניות החירום להתמודדות עם הפלישה הישראלית" מפורטים סכומי הכסף שהשקיעה החברה בשנים האחרונות באזורים הפלשתינים המצויים מחוץ לשטח הזיכיון שלה: "על-אף המצב הקשה והמר שנמצאת בו חברת החשמל מחוז ירושלים, כמו כל שאר חברות הלאומיות הפלשתיניות, על-אף זאת החזירה החברה את החשמל וביצעה עבודות שיקום לאזורים שמחוץ לאזור זיכיונה לאחר שהשלטונות בישראל סירבו לספק חשמל לאזורים אלה. הדבר נעשה לאור הרגשת המחויבות הלאומית וכתוצאה מאמונה כי מדובר בעם אחד אשר סובל מהכיבוש המר". על-פי עדותה, למרות שזיכיונה של החברה מתיר לה לספק חשמל אך ורק לאזורים מסוימים, פעלה החברה בניגוד לחוק וסיפקה חשמל לערים פלשתיניות כמו טול כרם, ג'נין, קלקיליה ושכם, המצויות מחוץ לטווח הפעילות שלה. מלבד העברה שלכאורה ביצעה, שוב עמדה החברה המזרח-ירושלמית לצד הרשות הפלשתינית בתקופה של קרבות, וסיפקה בעצמה את מה שישראל ביקשה למנוע מהפלשתינים כשהחליטה לנתק את זרם החשמל מריכוזי אוכלוסיה. את המוצר שהחברה סיפקה - החשמל - היא קיבלה כמובן ישירות מישראל. במילים אחרות, החברה עשתה שימוש בחשמל הישראלי שקיבלה מכוח הזיכיון הישראלי, כדי לנגח את ישראל בניגוד לחוק הישראלי. אבל זה לא מסתיים כאן. הספר מפרט בגאווה גדולה כמה בדיוק עלה המעשה הפלילי והאנטי-ישראלי הזה בזמן המלחמה. כדי להאיר את חברון, למשל, נאלצה החברה להיפרד מסכום של 301,628 דולר. כדי להאיר את ג'נין לא היה צורך ביותר מסכום של 125,879 דולר. עלות המיזם כולו הגיעה למיליוני שקלים. החברה עשתה שימוש נגד ישראל בחשמל שקיבלה ממנה, אך מעולם לא שילמה את הסכומים האלה. זהו רכיב אחד בחוב האדיר של החברה, שכיום היא מבקשת ששר האוצר ימחוק. בכל זאת, היא "חברה ישראלית כמו כל חברה ישראלית אחרת".

רושה טוען שהבעיה הקשה ביותר שהחברה מתמודדת איתה היא גנבות החשמל. לטענתו, 30 אחוז מסך החשמל שהחברה מקבלת מישראל נגנב בידי משתמשים פיראטיים. במחנות הפליטים מדובר לטענתו בתופעה גדולה אף יותר, היכולה להגיע עד ל-40 אחוזים מהחשמל. מדובר ב-150 מיליון שקלים בשנה, שהחברה מפסידה בסעיף של "חשמל שחור". כשמצטרף לכך חוב אדיר של הצרכנים כלפי החברה, העומד על סך של 600 מיליון שקלים, לא פלא שהחברה בקריסה כלכלית. אלא שרושה עצמו מודה שבתור מדיניות, החברה מוכנה לחבר לחשמל גם בתים שלא קיבלו אישור לכך. כשאני שואל אותו מדוע הם עושים זאת הוא מסביר לי ש"זה החוק". מכיוון שהחברה עובדת גם עם מערכת החוק הישראלית וגם עם מערכת החוק הפלשתינית, אני שואל אותו לאיזה חוק התכוון. "חוק האנושיות", הוא מסביר. "אתה לא יכול לתת לבן אדם להיות בבית עם מים ואפילו לאפשר לו לשלם ארנונה אבל לא להסכים לחבר אותו לחשמל, זה פשע". על-אף האווירה הנינוחה בפגישה עם רושה ועל-אף הדרך הנעימה שבה דבריו נאמרים, אין לטעות. לא רק שלא מדובר בפשע, ההפך הוא הנכון: חיבור חשמל לבית שלא קיבל אישור הוא עצמו מעשה המנוגד לחוק. העניין שהופך את המעשה הזה לחמור עוד יותר הוא שאין מדובר כאן בטעות, אלא במדיניות של ממש, שהחברה מוכנה להצהיר עליה. שוב ושוב נראה שבחברה המזרח-ירושלמית מיטשטשים הגבולות בין פעילות כלכלית לפעילות פוליטית. סוגיית חיבורם של בתים ללא אישור גובלת בשאלת חיבורם של בתים לא חוקיים, הקובעים מחדש את גבולות ההתיישבות הפלשתינית; הרצון לתמוך בערים הפלשתיניות ביהודה ושומרון גובר לעתים על השיקול הכלכלי; וההתנגדות לניתוק ההתנחלויות קשורה במיקומן האסטרטגי, שהחברה מעוניינת לשלוט עליו. לא במקרה נשמעת נגד החברה הטענה שהאכיפה הגרועה שלה נגד גנבות החשמל קשורה ל"אני מאמין" הפוליטי שלה, המעוניין להמשיך לספק חשמל לאזורים המיושבים בריכוזים פלשתינים, גם אם אינם חוקיים.

כשאני מעמת את רושה עם תלונותיהם של יהודים רבים במזרח ירושלים על ניתוקי חשמל בבתיהם, הוא שולל את ההנחה שמדובר בעניין זדוני. "נכון שפעם היינו 'חברת קיץ' ובחורף הלקוחות שלנו סבלו מניתוקים", הוא מודה. "אבל אין שחר לטענה שהיינו מנתקים את החשמל דווקא ליהודים. אני בטוח שכל המקרים ששמעת עליהם קרו בחורף ולא בקיץ. כולם סבלו מזה - מתנחלים וערבים. היום זה הרבה יותר טוב". ביציאה מהמשרד הממוזג של רושה, החום הירושלמי תוקף אותי. אין ספק שמדובר בעונת הקיץ, ובכל זאת ממש באותו הרגע אני מקבל טלפון מבחור שנמצא לא רחוק משם, ב'בית הצלם' שבמזרח העיר. "שוב יש לנו הפסקת חשמל", הוא מתלונן. אז אולי היא גם לא חברת קיץ, אני חושב לעצמי. לאחר כשש שעות אני מקבל שיחה נוספת, ושומע שכעת חזר החשמל לאחר זמן רב של חשכה. מדובר בעניין שהוא כמעט שגרה. עמוס (שם בדוי), תושב יהודי במזרח ירושלים המחובר לרשת החשמל המזרח-ירושלמית, מספר על הכללים המיוחדים רק ליהודים. "רק איתנו מקפידים שלפני שמתקינים לנו שעון חשמל נדאג להביא אישורים לכך שהבית שאנו גרים בו חוקי. זה ממש מגוחך. חלקנו גרים בבתים מימי הטורקים ועכשיו אנחנו צריכים להיסחב לכל מיני רשויות כדי להוכיח שהבית שלנו היה שם תמיד. בזמן הזה, השכנים הערבים שלידנו נהנים מחשמל גנוב". "לא פעם", מספר עמוס, "ניתקו לנו את החשמל סתם ככה. לא היינו בחוב והקפדנו לשלם בכל חודש, ובכל זאת פועל בא וניתק. התחושה שלי היא שהבוסים של החברה לא תמיד שולטים ביזמות המקומיות של הפועלים שלהם, שמחליטים לנתק. כאן אי-אפשר להגיד שזה לא מכוון נגדנו באופן מיוחד, כי אין שום סיבה שבעולם לנתק את זרם החשמל בבית שחשבונו שולם. יש תחושה שכל הזמן דואגים לומר לנו מי בעל הבית האמיתי באזור הזה".