סנט פטרסבורג. ערב יום הכיפורים. הגעתי לעיר לעניינים שונים וגם לקראת השתתפותי בפסטיבל לימוד ברה״מ לשעבר שאמור להתקיים בסוף השבוע. ביקשתי להתפלל תפילת " כל נדרי" בבית הכנסת המקומי. מארחי הסביר לי שרצוי שאגיע לבית הכנסת בשעה 9:30 . זה קצת לפני התחלת התפילה.
הגעתי בשעה הנקובה. גדר גבוהה ודקורטיבית מקיפה את בית הכנסת. שני שומרים גברתנים עומדים בכניסה. מאחוריה מתגלה בית הכנסת הגדול במלוא הדרו. מבנה ענק, מרשים מאין כמוהו שנבנה ב-1893. משמאלו בניין קטן ובו בית כנסת נוסף. בחצר ברזלי סוכת ענק עומדים עירומים מחכים לסכך ולבדים בהיקף. בחצר הגדולה מתחילים להיאסף אנשים.
מתוך הרגל ישראלי אני מציץ החוצה ומצפה לראות מחוץ לכותלי בית הכנסת משהו מאווירת יום הכיפורים אצלנו. מכוניות בודדות שעדין ממהרות להגיע לפני כניסת החג. מין שקט ושלווה שמתחילים לשרות על כל מדינת ישראל. כאן, אני מגלה שהחיים נמשכים כרגיל. הרחוב עמוס ופקוק.
בקרבת בית הכנסת עוצרות, מדי פעם, מוניות הפולטות יהודים הבאים לתפילת החג. רובם נראה כמי שהגיעו היישר ממקום העבודה לבית הכנסת. את הארוחה המפסקת בוודאי אכלו בדרך, במונית. קרפלך ומרק עוף בקופסה שהכינה הרעיה. רובם ככולם לבושים בג׳ינסים. החגיגיות מהם והלאה.
הבאים נכנסים לחצר ומתחלקים. רובם עולים במדרגות לבית הכנסת הגדול. מיעוטם פונה שמאלה לכיוון בית הכנסת השני, זה של העדה הגיאורגית. הבאים לבית הכנסת הגדול עולים כמעט בלי להכיר איש את רעהו. הגיאורגים מתנהלים כאילו הם משפחה אחת. כל מי שמגיע זוכה לחיבוק עז ושלוש נשיקות על לחייו. עד התפילה, לא מעט מהמתפללים מעשנים בחוץ סיגריה אחרונה.
אני החלטתי להתחיל בתפילה בנוסח המוכר לי בבית הכנסת הגדול ולהמשיך לקטע תפילה נוסף בזה הגיאורגי.
חוויה מרגשת
נכנסתי לבית הכנסת הגדול ונדהמתי מגודלו ומיופיו. תקרתו גבוהה מאוד. הוא יכול להכיל למעלה מאלף איש. בימת ארון הקודש מפוארת וגדולה. כך גם בימת הקריאה בתורה. מאות מתפללים ישנם. בכניסה גיליתי מנהג מרשים ומחמם לב. כל הנכנס המעוניין מתבקש להדליק נר נשמה שהוכן מראש, ליד כן הנרות מתלה גדול ועליו חלוקים לבנים. המתפללים לובשים את החלוק הלבן ובין רגע מופרדים מחול - ג׳ינס - לקודש - חלוק לבן. עוד בכניסה ערימת מחזורים ליום הכיפורים לכל דורש.
בתחילת התפילה ראיתי עוד מנהג שראוי לחקותו במקומותינו: שלט גדול ועליו מספרים שילד מחליף בהם את המספרים בדומה לשופטי הכדורגל. מהר מאוד הבנתי שמדובר בעמוד שממנו מתפללים. כך יכול כל אחד לעקוב אחרי התפילה. גם עזרת הנשים בקומה השנייה די גדושה. על כל המבצע המורכב הזה מנצח מנכ״ל הקהילה הדינמי, שאול ברוק.
בדחילו וברחימו אני ממתין לתחילת תפילת כל נדרי. החזן, גרגורי יקירסון, עם קול מדהים. ממש פותח שערי שמיים. הניגון די קרוב לזה שאני מכיר. החוויה מאוד מרגשת. הקהל הרב מאזין בדממה ועונה מפעם לפעם ב״אמן״ ארוך ומתנגן.
בתום ״כל נדרי״ אני שם פעמי לבית הכנסת הגיאורגי. כאן מקבל את פני אחד מראשי הקהילה המקומית, יעקב, יאן, פיצחדזה. בית הכנסת הגיאורגי מרגש אותי מאוד. ״אוהל משה״ זה שמו של בית הכנסת. משה הוא משה מירילשוילי ז״ל ראש הקהילה ונשיא הארגון העולמי של יהודי גאורגיה שהלך לעולמו לפני מספר שנים. נכדו יצחק, סלאבה, הוא שנטל את מבנה בית החולים הנטוש לילדים והחזיר עטרה ליושנה. גם אביו של יצחק , מיכאל מירילשוילי, סייע בשיקום המקום. יעקב פיצחדזה הספיק לספר כי המבנה היה בית כנסת לפני המהפכה הקומוניסטית שהוסב, כאמור לבית חולים לילדים. לפני שלוש שנים החליטה משפחת מירילשוילי להפכו מחדש לבית כנסת. ממש להחזיר עטרה ליושנה.
תפילת ״כל נדרי״ כאן שונה לגמרי. משהסתיימה זו בבית הכנסת הגדול, היא רק החלה בזה של הקהילה הגיאורגית. כאן אין חזן מרכזי אלא שלושה ממכובדי הקהילה קוראים זה אחרי זה את תפילת ״כל נדרי״ בניגון שאיני מכיר אבל ישר מתחבר לי ללב. זה נשמע לי כתחינה מהלב לבורא עולם. המתפללים עצמם, כמה עשרות, מתרכזים כולם יחד מסביב לבימת הכבוד ומקיפים בחום את שליח הצבור התורן. המראה מאוד מרגש ויש לי תחושה שמדובר בתפילה משפחתית.
אחרי התפילה אני יוצא לצינה הסנט פטרסבורגית. גם לחולין. שום תחושת יום הכיפורים בחוץ. בצעדי ברגל חזרה מבית הכנסת אני חש תחושת יום כיפורים פנימית הנמצאת בסתירה מוחלטת לאווירה סביבי.
הרהרתי על העם היהודי. סגנונות שונים בתפילה, מנגינות רחוקות זו מזו כמו מזרח ממערב אך התחושה שבלב על משמעות יום הכיפורים אחידה. כרגיל באירועי לימוד ברה״מ לשעבר שאני משתתף בהם אני לומד משהו חדש: אנו, בני העם היהודי כל כך שונים זה מזה ויחד עם זאת כל כך דומים זה לזה. דמיון בהרגשה שבלב.
