גילוי נאות: אני כותב אצלו

כבר כמה חודשים המשבר בתקשורת עומד בראש סדר היום הציבורי. כמי שעוקב מקרוב אחרי "המוצר" שהתקשורת מספקת לצרכניה, ראיתי וקיוויתי שהמשבר בוא יבוא. לא בגלל שליבי גס בפרנסתם של עיתונאים, חלילה, אלא בגלל התחושה שרק משבר אמיתי יגרום לכמה שיכורי כוח להתעורר. האדישות רבת השנים לנוכח מיקומם הנמוך בסקרי אמינות, מקוממת. אני מחלק את התקשורת לשתי קבוצות. האחת עושה מלאכה סבירה, והשנייה עסוקה בהפצת מידע מזוהם באינטרסים של בעלי הבית. אני מבקש למקד את השורות האלה בקבוצה השנייה. אני לא תמים, וברור לי שלכל עיתונאי או פובליציסט יש דעה על אישים או השקפה אידיאולוגית. אבל... הפצת שקרים בכוונת מכוון - אסורה. העדפת פוליטיקאים עבריינים רק בגלל אינטרסים פוליטיים - אסורה. הבלטת נושאים שוליים והקטנת נושאים חשובים, רק כדי לגנוב דעתם של אלה שרכשו מנוי - אסורה. שיכור הכוח נוני מוזס (הוא לא היחיד) לא משרת את קוראיו, אלא עסוק בגיוסם להעדפותיו ולשנאותיו. אזרחים תמימים ששונאים את נתניהו לא יודעים ששנאתם הושתלה בתחכום רב בתודעתם. וזאת רק דוגמה אחת (בולטת). תקוותי שהמשבר הנוכחי יגרום לו ולאחרים להבין שיש ביקוש לאמת. יודגש!: מותר ואפילו חשוב לבקר את השלטון. אסור לרדוף מנהיגים. כל אחד מאלה שנבחרו על-ידי הציבור, הוא סה"כ הפתקים של האזרחים שהצביעו בשבילו. רדיפה מתפרשת על-ידי המצביעים כפגיעה ובוז לפתק שלהם. תקשורת שרודפת אחרי מנהיג א', אוטומטית תציע שירותי שיווק למנהיג ב'. ואם קופת שרצים מכבידה על מנוסתו מרשויות החוק, יזכה למקלט בקופסת אתרוגים. זה וזה אסור. ולסיום וידוי קטן: לא נוח לי להודות שבראש רשימת העיתונאים המוערכים אצלי, ניצב מי שנותן לי במה: יואב יצחק. כתבתי כמה שורות בשבחו, ובקריאה שנייה (אחרי יום) חשתי שהשורות דביקות מדי. מהסיבה הזאת החלטתי להעלות סרטון מהארכיון. הסרטון מדבר בעד עצמו (שודר בינואר 96'). שופופו...