רבותי, ההיסטוריה חוזרת!

הזריעה הזו באה לא במקרה, אלא אף היא הגיעה כתוצאה מתהליך היסטורי שקדם לכך. נתניהו - שבועט בימים אלה באובמה, איננו בועט מ"אינטרסים ישראלים", או אפילו משום ה"סכנה האירנית". נתניהו בועט בברק אובמה מתוך תהליך פנימי בארה"ב - לחזק את רומני בכלל ואת הרפובליקנים השמרנים בפרט, נגד הדמוקרטים הפשרניים יותר. ובימים שהנשיא האמריקני הדמוקרטי הוא שחור, הרי שקל יותר לבעוט בגלוי נגדו גם אם זו נראית התערבות חצופה של ראש ממשלת רפובליקת התפוזים במזרח התיכון. ובמה דברים אמורים? מיהו בנימין נתניהו, כיצד נסק כל כך מהר וגבוה - למרומי הדיפלומטיה הישראלית וצנח בגיל צעיר על כס ראש הממשלה? כיצד נסביר שיורד צעיר הפך בגיל 35, בגיל בו רק מתחילים פוליטיקאים ישראלים לצמוח (ועם ניסיון דיפלומטי ופוליטי השואף לאפס), לשגריר ישראל באו"ם, תפקיד יוקרתי שרק בעלי "ראשים לבנים" זוכים בו לאחר קרבות מאסף לא קטנים ולאחר שהוכיחו ניסיון דיפלומטי ופוליטי רב שנים? כיצד הצליח ה"חוצניק" נתניהו להתקדם כה מהר ולגבור על אריות ונמרים ממולחים מהליכוד - מיום היותו הנציג באו"ם, דרך היותו סגן שר החוץ ועד לבחירתו ליו"ר הליכוד ומיד אח"כ לראש הממשלה? מלבד דוד לוי איש לא עמד בדרכו וגם לוי - ראו כיצד סיים את הקריירה שלו. אין מקריות בפוליטיקה מאוחר יותר - בשנות האלפיים, היה הליכוד מרוסק (בהקמת קדימה של שרון) והנשיא דאז - משה קצב, הבטיח שבסיום תפקידו כנשיא יתחרה על תפקיד יו"ר הליכוד מול... נתניהו. קצב כמובן לא זכה לסיים את הקדנציה שלו כנשיא וכולנו יודעים כיצד והיכן הוא סיים את הקריירה הפוליטית שלו. לפני הבחירות האחרונות לפתע נפתחו לראש הממשלה המכהן מספר תיקים פליליים ונתניהו נותר יחיד בזירה הפוליטית עם רוב הסיכויים לנצח. יהיו שיאמרו שמה שנכתב כאן הזוי, מיקרי וכו', אבל כולנו יודעים שאין מקריות בפוליטיקה, כולל ערוץ התקשורת החדש:"ישראל היום". אין ספק שנתניהו איננו "סופר סטאר" כפי שחושבים. מישהו עזר לו להגיע לאן שהגיע ולנצח את מי שניצח. משפחת נתניהו היא חידה לא קטנה ובמיוחד בנה השני - בנימין. משפחה רוויזיוניסטית שנעה בין ישראל לארה"ב, הלוך ושוב. האב - פרופ' בן ציון, היה מקורבו האישי של ערי ז'בוטינסקי ולאחר ה"כנסת הראשונה" קיבלה כל קבוצת הרוויזיוניסטים האותנטית מכה פוליטית: מנחם בגין - איש ימין אומנם אך מסורתי ומנוגד להשקפה החילונית והליברלית של זאב ז'בוטינסקי,שהשתלט על התנועה החדשה ומלבד ניצולי שואה עממיים החל לגרוף אליה את יהודי המזרח, שתרבותם ודתם לא נעמה מעולם לז'בוטינסקאים המקוריים. בן ציון ומשפחתו טסו לארה"ב אך עם כרטיסים דו כיווניים. הייתה להם את התקווה כי הרוויזיוניזם האמיתי עוד יושב על-כנו בתנועת ה"חירות" האבודה. מגיל צעיר - עוד בהיותו בתיכון האמריקני בעיר פילדלפיה, כבר עסק הנער בנימין ב"דיבייט". הוא למד לנאום, התחרה בנואמים אמריקניים וכל זאת בימים שבישראל הכל היה עדיין בוסר מבחינה פוליטית ודיפלומטית-מקצועית והמינויים היו על-פי ההשתייכות למפלגת מפא"י ההיסטורית ולא על-פי כישורים "אובייקטיביים" מקצועיים. לא במקרה מגיע נער ישראלי להתמחות ב"דייבייט"- בימים שבישראל מילה כזו הוא בבחינת קללה. מישהו צריך היה לכוון אותו לכך ועם מטרה בסוף המנהרה. לימים חזר נתניהו הצעיר (1967) לשרת בצבא ואח"כ שוב לארה"ב ושוב לישראל וחוזר חלילה. בשנות ה-70 הפך לפתע - כצעיר בסוף שנות ה-20 שלו, לפרשן בענייני טרור וייצג עמדות ישראליות אקטיביות באופן רשמי. מעט לפני כן נודע בשם "בנג'מין ניתאי" (או "בן ניתאי"). אחרים קישרו בין שמו החדש לבין שמועות "אמינות" שפרחו, כי האיש הינו איש אף.בי.איי ו/או סי.איי.אי. נתניהו עצמו טען כי "לאמריקנים קל יותר להגות את שמי כך ולכן שיניתיו". אף אחד לא צייץ עליית הליכוד לשלטון הביאה שוב את נתניהו לביקור בישראל ואף הוקם עבור הצעיר הזה מכון "לחקר הטרור". כך פגש הלה את משה ארנס - אז פעיל מרכזי בליכוד ושר בכיר אחר כך, ומי שכולם האמינו כי הוא יהיה יורשם של מנחם בגין ויצחק שמיר כראש הליכוד וכראש ממשלה. והנה - הפלא ופלא, נתניהו קודם על ידו של ארנס להפוך לציר ישראל בוושינגטון והוא עודנו בן פחות מ-33! שנתיים מאוחר יותר - בשנת 1984, הפך נתניהו לשגריר ישראל באו"ם. בליכוד לא רטנו ולא נלחמו כנגד המינויים וגם השותפים ב"ממשלת האחדות"(מ-1984 ואילך) במפלגת העבודה, לא צייצו על המינוי היוקרתי לאיש ימין שחי בחו"ל - לתפקיד השגריר באו"ם. המינויים של נתניהו ע"י ארנס עברו יותר מדי ב"שקט תעשייתי" בגו'נגל הפוליטי בישראל. יותר ממוזר... נתניהו הוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד שעלה ממטאור עד לראש ממשלה, אח"כ חזר ל"הרצאות" ואח"כ חזר לכס ראש הליכוד וראש הממשלה כאילו לא קרה דבר. וכל זה קרה וקורה בליכוד שהיה אומנם - מאז שנות ה-80, "בית ספר לדמוקרטיה", אך במקביל היה הסמל לכוחניות של כל עסקן קטן. שם לא חסו קבלני הקולות על כבודו של איש - מאז שמנחם בגין הלך הביתה. שם קיללו את משה ארנס, שם הפכו שולחנות על יצחק שמיר (זוכרים את גסטון מלכה ה"אגדי"?) ושם צחקו על דוד לוי עד שגרשוהו בביזיון והחזירוהו בכלימה. אפילו שרון הכל יכול נאלץ לפרוש מהליכוד ועוד בשיא כוחו ועוצמתו הפוליטית כראש ממשלה בלתי מעורער. אבל נתניהו עושה בליכוד כרצונו, מפטר את מי שהוא רוצה ומכניס לרשימה את מי שהוא צריך. והנה בליכוד הזה פילס לעצמו נתניהו את דרכו בקור רוח ודרך באלגנטיות על גופות פוליטיקאים שכביכול, קידמו אותו כיצחק שמיר ומשה ארנס - ש"זזו הצידה" לכבודו. לפעמים אף אחד אינו חושב על מה מסתתר מאחורי דבר זה או אחר אבל אם תתעמקו במה שאני כותב תבינו גם אתם שלא מקרה הוא הדבר. יש לו אח גדול לאיש הזה היה ויש לו "גב".יש לו "אח גדול" שמיירט אותו לאן שצריך ומתי שצריך. נתניהו הוא כל כולו אמריקני יותר ממה שהוא ישראלי. נאמנותו היא לרפובליקנים, האמריקנים תמיד ירצו איש שלהם בימין הישראלי דווקא - כי רק משם אפשר לקבל החלטות של פשרה מדינית בישראל ולהכניע את התנגדות הימין הקיצוני ע"י "קונצנזוס". את יועץ הבחירות הראשון - לראשות הממשלה, ארתור פינקלשטיין, הביא נתניהו מארה"ב ואת נגיד בנק ישראל הנוכחי הביא נתניהו משם. הקשר בין נתניהו לארה"ב איננו דומה לקשר הסתמי שבין דוד לוי למולדתו מרוקו או בין מנחם בגין למכורתו פולין. ומכאן שלא פלא שנתניהו משתלח באובמה הדמוקרטי ותומך בגלוי ברומני הרפובליקני. בארה"ב מקובל שוויכוח בין מפלגות ואישים גולש החוצה ובמיוחד לתקשורת, מה שלא מתאים למשל לתרבות הרוסית, ששם מטאטאים את המחלוקות מפני זרים - אם בגלל מושג קומוניסטי היסטורי שנקרא "צנטרליזם דמוקרטי" ואם בגלל אווירת הלאומנות הרוסית מפני זרים השלטת שם היום וששלטה בימי הצארים וזו גם הסיבה שליברמן, שגדל וחי עד היום בתרבות ובמנטאליות רוסית, איננו בעד ההשתלחויות של נתניהו. את המחלוקת שלו עם פוטין לא במקרה ליברמן סיכם כ"מחלוקות בין ידידים", שהרי על-פי התרבות האמריקנית פוטין וליברמן לא היו נשארים "ידידים"... מאז בוא התנועה הציונית למזה"ת - ובמיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, היו לאמריקנים ולרוסים אינטרסים לתמוך ברעיונו של הרצל - "מחסום של המערב בפני הברברייה במזרח". עם הקמת מדינת ישראל שתיהן תמכו במדינה החדשה כמומן מסיבות שנות אך עם בסיס אחד: היותה של המדינה החדשה מושבה לבנה במזרח דתי ומוסלמי. האמריקנים חשבו על "קידמה" של דמוקרטיה מערבית (ובאמת כך היה לימים) ואילו הסובייטים רצו "קידמה" של תרבות סוציאליסטית אדומה - לבנה. ב-1967 נאלצו הסובייטים להרים ידיים מכוונתם, אך בסוף ימי בריה"מ לשעבר (במיוחד בשנים שיצחק שמיר שימש ראש ממשלה ושר החוץ) שוב חזרו התקוות של "אימא רוסיה" לגבי השפעתה על ישראל, ולאחר נפילת בריה"מ ועם ההגירה הסלאבית לישראל חזרה רוסיה למחשבתה על "קידמה" לבנה בישראל (אך ללא הצבע האדום...), מול מזרח תיכון ערבי ומוסלמי. ארה"ב ממשיכה באותה תמיכה היסטורית ומאותן סיבות היסטוריות בישראל ומי יודע אם נתניהו וליברמן אינם נציגים "רשמיים" ממש של שתי המעצמות הללו. נתניהו - בהשתלחויותיו, אולי רצה גם יותר מלרמוז לאובמה כי על-פי האינטרסים של ארה"ב - מימים ימיה, הרי הוא זה שמייצג את האינטרס האמריקני הלבן, תרתי משמע, במזרח התיכון ולא אובמה. טוב ליהודים? אבל ליהודים ההשתלחויות של נתניהו הן הרות אסון. גם בגרמניה ה"נאורה" הרשו לעצמם היהודים המתבוללים להרגיש "חופשיים" בביקורתם נגד הנכרים וראו לאן זה הוליך. גם הקומוניסטים היהודים בבריה"מ לשעבר ובמזרח אירופה הרשו לעצמם לפגוע בנכרים לא קומוניסטים בארצותיהם, אך לבסוף חבריהם הקומוניסטים הנוכרים חברו ליריבים הלא קומוניסטים, וביחד טיאטאו את היהודים הקומוניסטים ע"י אנטישמיות ברוטאלית ועונשי דמים. יהודי צריך לדעת שעד בוא גואל צדק אסור לו להתגרות בנוכרי אלא רק לשמש דוגמה רוחנית בשמירת מצוות. נתניהו הוא ההיפך הגמור מהיהודי האמיתי - נתניהו הוא ריק מתוכן יהודי, משרת נוכרים בהשקפתו ובתרבותו ואולי גם בדברים אחרים ומעל לכל מביא לסכנת אנטישמיות בהתגרותו בנוכרים, כולל פרשת ההשתלחות באובמה, כפי שעשו זאת בעבר משכילי גרמניה ואירופה, ראשי הציונות - בין שתי המלחמות העולמיות, או הקומוניסטים היהודים במזרח אירופה ובעירק. כל אותן השתלחויות הסתיימו בשפיכת דם נקי, כתוצאה מהאנטישמיות שהם זרעו ושאת "פירותיה" אנחנו קוצרים גם היום.