לאחרונה הייתי עד לחילופי דברים קצרים מהסוג הזה: אדם רציני התלונן על "פרבדה" והחלל הגדול שהוא ממלא היום בשוק העיתונות. "פרבדה" הוא השם שמעניקים בברנז'ה התקשורתית-מקצועית העיוורת ל'ישראל היום'. עיתונאי ותיק מאוד ואף זקן, שעדיין כותב אך לא בעיתונות, ענה לאיש: "והמצב הקודם, כשמוזס ו
ידיעות אחרונות שלטו בחיים הציבוריים ועל פיהם יישק דבר - זה היה יותר טוב?"
היום מדברת כל הגוורדיה המתקדמת של אנשי תקשורת, מקצועות חופשיים וקוראי עיתונות השמאל על "פרבדה". הם לא קלטו שכבר לפני שנים, הרבה לפני היות 'ישראל היום', הפכה התקשורת בישראל על עיתוניה וערוציה האלקטרוניים לפרבדה חד-ערוצית. זה היה ברור לכל בר דעת. הרי מכאן נוצרה ההכללה המוגזמת על "התקשורת". בעבר לא היה דבר כזה "עמדת התקשורת".
מי שרוצה באמת לדון במצב הבעייתי שאליו נקלעו כלי תקשורת מסוימים, צריך להתייחס לשני הממדים. האחד זהו הממד העסקי כלכלי, השני - עולם התוכן והמקצוע העיתונאי, עולם שבו מותגי רעיונות החליפו רעיונות אמיתיים ודעות הנשענות על עובדות.
"העונש היחיד שמוטל על מי שמכניס את המוצר הביתה הוא הרגשת אשם על התרומה הקטנה שהוא תורם, במו ידיו, להרס הדמוקרטיה הישראלית", האשים
נחום ברנע את הציבור שצורך את 'ישראל היום'.
לא צריך להגן על ישראל היום כדי לטעון שכבר שנים לא מעטות האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית בא מצד התקשורת ובראשה עיתונו של ברנע. מזה קרוב לעשרים שנה, מאז הפכה לחד-ערוצית, עוסקת התקשורת בישראל בשיבוש הדיון הציבורי, בשליטה כמעט טרוריסטית במוניטין ובשם הטוב של אישי ציבור, פוליטיקאים ואנשים פרטיים. היא עסקה ברצח אופי ובשיתוף פעולה עם מוסדות אכיפת חוק בלתי נבחרים כדי לחסל את הדמוקרטיה האמיתית היחידה שקיימת: דהיינו, זו שמוצאת את ביטויה ברצון העם בבחירות כלליות, בתפקוד הכנסת שהיא הגוף הריבוני המייצג של העם.
השיבוש היסודי בחיים הדמוקרטיים בישראל אירע כאשר רוב הציבור איבד את אמונו בתקשורת, ומנגד התקשורת צברה עוד ועוד כוח. כוח להרע, כוח להשחית. התקשורת הטילה את חתתה לא בחשיפות שלה כמגלמת את זכות הציבור לדעת ו
חופש הביטוי, אלא באימה העירומה שהיא מטילה על נציגי ציבור, ולא פחות מכך על מערכת המשפט.
תהליך ההרס העסקי של כמה מכלי התקשורת התרחש במקביל. בחלקו, לדעתי, הוא נבע מהמיאוס שחשו קוראי עיתונים מהחזקת עיתונים מסוימים ביד, שלא לדבר על הכנסתם הביתה. עיתוני הזרם המרכזי הפכו לקופים שעירים הקופצים לך על הפנים - ויסלחו לי הגורילות. בהדרגה כנראה שהתברר שיש הנאות גדולות יותר מקוף על הפנים. למשל, עצם ההימנעות מהמצב האגרסיבי האלים והמגרד הזה.
אבל יותר מזה פעלו החוקים הכלכליים של ההרס היצירתי. קמו לעיתונות הכתובה מתחרים רבים וגדולים והשוק הצטמצם. יחסית, התהליך לפחות בארץ היה אטי ואִפשר לעיתונים להתארגן לקראתו ולהסתגל אליו. ובכל זאת, הם לא השכילו ולא הצליחו לעשות זאת, וחלקם נותר כמו דינוזאורים בעידן הקרח. המבנה הגדול והמסורבל התאים לתפוצת הענק מלפני שלושים שנה וארבעים שנה. איש אינו יודע איך להתמודד עם התשתית הרחבה והעצומה שאינה מתאימה לתפוצה של היום. והתוצאה היא קשה מאוד.
מבלי להיכנס לניתוחים כלכליים ארגוניים, מוטלת גם אשמה על דור מסוים של עיתונאים בכירים ואנשי תקשורת - מהדרג הניהולי והמקצועי. בעבר שהיום כבר נראה רחוק היו לפחות שלושה עיתונים עם תפוצה קטנה עד בינונית שנסגרו מפני שלכאורה עבר זמנם. הכוונה ל'על המשמר' ול'דבר', וכן לעיתון 'חדשות' שנסגר משום שהמו"ל שלו לא יכול היה עוד להרשות לעצמו את ההפסדים. באנגליה יש הדוגמה של הגרדיאן, שהיה עיתון מפלגתי והיום הוא שורד יפה לאחר שעבר את השינויים הדרושים. אנשי המקצוע הבכירים של היום, כמו
סבר פלוצקר, נחום ברנע,
אמנון אברמוביץ' וכל הדור שלהם, העדיפו את הקריירה הכלכלית המובטחת והשמנה על פני ההתמודדות הקשה למען האידיאל העיתונאי. כל הבכירים של היום באו מהעיתונות שקרסה לפני עשרים שנה. כמו המנכ"לים ההסתדרותיים של פעם, הם הפכו לאוליגרכים של המילה המודפסת והמוכרזת על המרקע.
