כרגיל מדי חודש בחודשו זה שנים רבות, עליתי להר כשהפעם מתלווה לעלייה שמחה מיוחדת - שמחת חג הסוכות. בני דוד התלווה אלי, אוחז בכתפי - מאז התאונה קל לו יותר באופן הזה. הנה אנו כאן - בתמונה שצולמה ופורסמה אתמול באתרים ה"פלשתינים". הדבר האחרון שביקשתי לעשות באותו בוקר הוא לעורר פרובוקציה כלשהי. הצטרפתי לקבוצה גדולה שהודרכה על-ידי הרב יצחק לוי. מיד כשעלינו להר חשנו במתח מיוחד. קבוצת נשים ערביות נעצו בי מבטיהן ועל-פי הנחיה כלשהי החלו לקרוא קריאות גנאי אל מול הקבוצה הצטרפתי. "אתה שם לב מה קורה?" - לחשו באוזני חברי לקבוצה - "אנשי הווקף כל הזמן מצביעים עליך..." כלל לא התפלאתי אולם התעלמתי מהעניין. השוטרים האיצו בנו להתקדם, ולאחר זמן לא רב פנה אלי קצין משטרה והודיע לי כי אני מעוכב לחקירה בחשד שהתפללתי בהר. חשתי מתוסכל משום שברור היה לי שהמשטרה חשה בהתעניינות המיוחדת בי, נכנעת ללחץ של הווקף, וממציאה תואנה כדי להורידנו מההר. שקלתי לסרב לדרישת הקצין אולם לא רציתי לספק לערבים את המחזה של גרירתי מההר ונעניתי לדרישתו. לאחר שמסרתי את גרסתי בצורה מדויקת ורגועה, נדרשתי לתת טביעות אצבע ולהצטלם כאחרון הפושעים. סירבתי לעשות זאת. "אני רשאי לקחת ממך טביעת אצבע בכוח" - הסביר לי הקצין. "זה כבר עניינך" - השבתי לו - "אתה יותר חזק" - וכך היה. על הצילום הם כבר ויתרו. לאחר מכן נדרשתי לחתום על ערבות עצמית לכך שלא אתייצב בהר הבית במשך 15 יום ואגיע לחקירה אם אדרש. "את זה כבר לא תוכל לקחת ממני בכוח" - הסברתי לקצין. "אם כך אאלץ לעצור אותך ולהביא אותך בפני שופט והוא יחייב אותך באותו הדבר, ואף יותר". "אין שום בעיה" - עניתי - "אני מבקש שיהיה לך ברור - אני כאן בצד של הטובים, לא עשיתי שום דבר רע ואני מוכן להיעצר, ולהיאסר ככל שיידרש. לא אתה ולא שום גורם אחר יכרסם במשהו מחרותי". לאחר יום לא סימפטי, בין חדרי חקירות ומסדרונות משטרה, הגענו לפנות ערב לבית המשפט. המשטרה שבטוחה הייתה בניצחונה הקל - העצימה את דרישותיה והפעם כבר דרשה הרחקה של 30 יום מההר וערבויות כספיות שונות ומשונות. "לא אחתום אפילו על שקל אחד" - אמרתי לשופטת, וזו הבינה שאני רציני והיענות כלשהי לדרישות המשטרה תוביל למעצר שווא ארוך מאוד, מתוקשר מאוד - ומאוד לא מחמיא לרשויות. "לא ברור אם בכלל מדובר בעבירה" - אמרה השופטת בהחלטתה (ציטוט מהזיכרון) תוך שהיא קובעת תקדים חשוב - "ובכלל כיצד אפשר לעצור אדם שהניע את שפתיו". בדברים הללו יצרה השופטת תקדים חשוב המתחיל לסייג את החופש הגמור שלוקחת לעצמה המשטרה לעצור יהודים העולים להר. "כיוון שלא נעברה שום עברה" - המשיכה השופטת - "אני מורה לשחרר את העצור ללא כל תנאי". "אבל הוא סירב לחתום!" - התעקש נציג המשטרה - "האם על כך שסירב לא מגיע לו הגבלה?" הקוזאק הנגזל, שגם מנע ממני את זכות היסוד החוקית להתפלל, גם עצר אותי מעצר שווא - כפי שלמעשה הודיע השופטת, גם השפיל אותי בלוקחו בכוח טביעת אצבע, וגם שלל את חרותי לאורך כל היום, מבקש עכשיו להורות על ענשתי בשל סירובי לשתף עמו פעולה... סוף הסיפור היה שהשופטת גלגלה את המשטרה מכל המדרגות ולאזרחי ישראל נקבע תקדים חשוב מאוד, תקדים האומר - שימרו על חרותכם. אל תתנו להם לכרסם כך סתם בחרותכם. אם לא עברתם עבירה, אינכם חייבים להיעתר לדרישה האוטומטית לשחרור בתנאים מגבילים כל שהם. שימרו על חרותכם. בכוונתי להגיש עכשיו בקשה לתביעה ייצוגית בשם כל העצורים על לא עוול בכפם, כנגד משטרת ישראל. המלכת הבורא בארמון מלכותו, בבית המקדש שבהר הבית, היא בשורת החרות לאדם ולעולם. כי רק אותו נעבוד - אותו ולא שום בן תמותה. לא ייפלא אם בעקבות שיבת ישראל למקום המקדש - תחל לפעם שוב בקרבנו, בשורת החרות.