בנאומו בעצרת האו"ם התעלה אבו-מאזן לדרגתו של ערפאת: "ישראל מבצעת קמפיין של טיהור אתני נגד העם הפלשתיני, הריסת בתים, הריסת בתי ספר, סגירת מוסדות, כיבוש, טרור, קולוניאליזם, אפרטהייד, חנק מאחורי חומות, חסימת גישה למסגדים ולבתי החולים... ישראל נערכת לבצע נכבה חדשה בפלשתינים", חסר רק היה שיאשים את ישראל בהרעלת הבארות.
'אל-ווטן' הסעודי מדווח שבכינוס ההנהגה הפלשתינית בתחילת השבוע שעבר, הציע אבו-מאזן לבטל את הסכמי אוסלו וללכת לבחירות חדשות לפרלמנט ולנשיאות. משתתפים אחרים הציעו לבטל גם את הסכם פריז הכלכלי עם ישראל, להפסיק את התיאום הביטחוני ולפרק את הרשות הפלשתינית.
הוסיפו לכך את ההפגנות הסוערות שנערכו ברחבי יו"ש בשבועות האחרונים נגד סלאם פיאד ונגד אבו-מאזן, ואת ההתרעה של קרן המטבע הבינלאומית שהרשות עומדת לקראת קריסה כלכלית, ונוכל להגיע למסקנה שייתכן שפרויקט אוסלו מתפרק לנגד עינינו.
לקראת סוף השנה חזרו מסיורים ביו"ש כמה מובילי דעה בתקשורת הישראלית, הבולטים שבהם
נחום ברנע ו
גדעון לוי, והודיעו במאמריהם שתוכנית שתי המדינות מתה. שהסיכוי להמשך תהליך השלום המבוסס על הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' נכשל. הם הודו בצער ש"המתנחלים ניצחו" ושהעובדות שקבעו בשטח בלתי הפיכות.
המועמד הרפובליקני לנשיאות
מיט רומני אמר שהסכסוך בין ישראל לפלשתינים בלתי פתיר, ושלפלשתינים אין כל עניין להגיע לשלום. הם רק מעוניינים בדה-לגיטימציה של ישראל. המתחרה שלו בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית ניוט גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים, אמר שהעם הפלשתיני הוא "עם מומצא". אמירות אלו חיזקו את התחושה שאכן מתחיל להתחולל שינוי.
לכאורה חדשות טובות: שוק הדעות הבינלאומי בעשורים האחרונים היה חד-ממדי, ושלטה בו רק הפרדיגמה האחת של מדינה פלשתינית, או מה שקרוי "תוכנית שתי המדינות". סוף-סוף מתחילים לשמוע קולות אחרים. אבל נשאלת השאלה: מהי החלופה לתוכנית שתי המדינות?
השמאל מבועת מהאפשרות של קריסת הסכמי אוסלו, והפחד הגדול ביותר הוא ממדינה דו-לאומית. בשבוע שעבר אמר מופז שסכנת המדינה הדו-לאומית גדולה יותר מהסכנה האירנית. גם ברק, במסגרת הקטטה היזומה שלו עם נתניהו, אמר: "כבר שלוש שנים שאני אומר שצריך לנהל משא-ומתן, כי במורד הדרך מחכה לנו סכנה של מדינה דו-לאומית". החשש הזה משותף גם לרבים בימין החוששים שמדינת ישראל תחדל להיות מדינה יהודית.
אכן, אם לא תוצע אלטרנטיבה אחרת לתוכנית שתי המדינות, תבוא דרישה של מנהיגות פלשתינית בסיוע אנשי שמאל ישראלים ומובילי דעת קהל ליברליים באירופה ובארה"ב, בסיסמת One Man One Vote ל
זכות הצבעה חופשית ושוויונית לכלל התושבים בין הים והירדן. יש גם אנשי ציבור בימין הישראלי שמשתעשעים זה זמן ברעיון העוועים הזה.
מובילי הקו הזה בימין מרגיעים אותנו ואומרים שהערבים לא יבואו בהמוניהם להצביע, עובדה שגם בירושלים הם לא מממשים את זכותם להצביע, וגם בתוך הקו הירוק שיעור ההצבעה במגזר הערבי נמוך. בכנס ירושלים הציע מישהו לקיים "בחירות דמוקרטיות אזוריות" אך לחלק את האזורים באופן שלערבים כמעט לא יהיה ייצוג. איך היה אומר
יצחק שמיר ז"ל - "נו, טוף".
חלק גדול מהערבים אינם מצביעים היום, מכיוון שהם יודעים שלהצבעתם אין משמעות קובעת מדיניות. זה ישתנה מהקצה אל הקצה ברגע שיבינו שההצבעה שלהם לפרלמנט הישראלי תזכה אותם ב-45-40 אחוזים מן המושבים בכנסת, ואז די יהיה בקומץ אנשי שמאל שיחברו לערבים ונקבל כאן מדינת ישמעאל.
אז אם לא שתי מדינות ולא מדינה אחת, מהי האלטרנטיבה של המחנה הלאומי?
