השמיים והארץ, הזמן והאדם

התיבה "בְּרֵאשִׁית", היא הראשונה בתיבות התורה והמסתורית בהן. לכאורה אין פשוטה הימנה. עולם זה שאנו חיים בו הייתה לו ראשית ואלוהים, באותה ראשית, ברא אותו. אבל הנה אין כמעט הסכמה אחת בין כל פרשני המקרא על פירושה של המילה שניקוד הבית הפותחת שלה הוא שווא, BERESHIT, ולא בית קמוצה, BARESHITהמיידעת את ההתחלה. "בְּרֵאשִׁית", בבית שוואית, נסמכת על התיבה הבאה אחריה, בָּרָא, אבל אין העברית מתירה וסובלת דקדוק לשוני מעין זה. מילה נסמכת אינה יכולה להישען על פועל בעבר, ו"בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", הוא עבר. על כן היו שדרשו כי הכתוב נתכוון לומר "בְּרֵאשִׁית ברוא", סומך ונסמך אמנם, אך שונה בתכלית מן הכתוב, וכבר אמרו חכמים "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". סודות הבריאה הרבו מבוכה הד לפירוש הסכולסטי שהרשב"ם דחה אותו נמרצות כהבל, נמצא בתרגום החדשני של חבורת חכמים אמריקנית ((Common English Bible שהציעו נוסח עדכני כביכול במקום הנוסח, השגור והנפוץ "In the beginning God created the heavens and the earth” ויצרו תרגום חדש המותאם כביכול לתפיסת מאמינים בני זמננו "When God began to create the heavens and the earth", כאילו "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" הוא סגנון תמציתי לאמירה רחבה "בשעה שהאלוהים החל בורא את השמיים ואת הארץ" לא באמירה אחת של "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי", ומיד, באותה נשימה "וַיְהִי"! (שם,ג'), אלא בתהליך שלבי ארוך וממושך של בריאה אחר בריאה, בדומה לדברי המדרש (קהלת רבה פרשה ג'), "אמר רב אבהו, מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי", אלה העולמות יפים בעיני ואילו אלה שחרבו לא היו יפים בעיני. סודות הבריאה הרבו מבוכה. גם בלשון המקור גם במלאכת התרגום. התלמוד (מסכת מגילה,ט',א'), מייחס למלך תלמי השני, פילדלפוס בשמו היווני, (285-247 לפני הספירה) את יוזמת תרגום השבעים באלכסנדריה שבמצרים. "מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושניים זקנים והכניסן בשבעים ושניים בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו "אלהים ברא בראשית". כבר אמרו חז"ל "המתרגם פסוק כצורתו - הרי זה בדאי, והמוסיף עליו - הרי זה מחרף ומגדף"! (קידושין מ"ט,א'). מה היה רע ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים"? למה מי שמקפיד לתרגם פסוק ראשון זה מילה במילה הוא בדאי? האם רק מפני שאפשר היה לטעות להבין כי יצור הזוי ששמו "בְּרֵאשִׁית" בראה את האלוהים, כי בטרם נוצרו שמיים וארץ לא נוצר עדיין בורא השמיים והארץ? התרגום, "אלהים ברא בראשית" אינו מוסיף. הוא מאשר את ההבנה האינטואיטיבית האומרת כי האלוהים הוא שברא, "בטרם כל יציר נברא" את השמיים ואת הארץ בתחילה. אין בשינוי לא חירוף ולא גידוף אלא דיוק, אבל עדיין מבוכת מהו בראשית לא נגאלה. בטרם ראשית לא רק העיון בקושי הלשוני של "בְּרֵאשִׁית" בבית שוואית הופך את התיבה למסתורית כל כך, אלא העיון במשמעותה. בראשית מה? מה נוצר בראשית אם השמיים והארץ כבר היו על-פי הכתוב תוהו ובוהו וכבר החושך היה על פני תהום? האם נוצרו השמיים והארץ לפני שנוצרו המים עליהם ריחפה הרוח, או אולי השמיים והארץ נבראו בראשית והתוהו והבוהו והתהום היו הנוכחות האחת והראשונה בבריאה החדשה, ורק דרך הסיפור המקראי מקדימה בריאה לבריאה? מסתורין. גדולה וטעונת סוד מזה, היא השאלה מה היה בו ביקום לפני הראשית, ואם הוא נברא "יש מאין", כמה זמן היה האין בטרם הראשית? השר את שיר יגדל שכתב רבי דניאל בר יהודה דיין ברוח שלושת עשרה העיקרים של הרמב"ם אומר, שהאלוהים הוא "קדמון לכל דבר" קדמון גם לזמן," ואין ראשית לראשיתו", אין, אין מוחלט, אין שאי-אפשר להעלותו על הדעת. אכן האם אפשר לדמות ולהשיג שיכלית ש"בטרם ראשית" היה בכלל זמן בעולם, ואם היה, מתי נברא, ואם לא נברא, איך היה, ואם לא היה, שמא נברא עם השמיים והארץ ומציאות מסתורית שאין עליה לא עדות ולא מסורות חתוכות, נתקיימה בטרם כל יצור נברא? באיזה עולם שטרם נברא נתקיימה? מבוכת עולמים... המסתורין של "בְּרֵאשִׁית" לן בעובדה כי התיבה הזאת היא תיבה של זמן. היא שאולה מן העולם הליניארי, בו חץ הזמן הולך בקו שלעולם אינו מתרסק, מן העבר אל כל עתיד. לכל אחרית יש ראשית, וכל מה שידוע היום כראשית, היה בשעתו אחרית של ראשית קדומה יותר. כמו שכל נולד הוא צאצא של מי שנולד לפניו, וכל אב הוא בן לאבות שקדמו לו, כן על-פי התפיסה הקווית היחידה היכולה להיות ידועה לנו כל אחרית היא תוצר של מה שהיה אחרית לפניה, עד שבאה התורה ופותחת את ספר חוכמת חיינו בתיבה "בְּרֵאשִׁית" האומרת שכשם שאדם נברא, והחל בבריאתו כל יציר אישה הוא צאצא ליציר מאישה, כן הזמן נברא, וכל זמן עובר לאחר מכן הוא אחרית של הראשית הברואה. הסוואה של מושג הזמן הפלאי קשה לנו להבין את זאת. חסרים להם מושגי הכרה של זמן נברא. על כן אומר המקרא על כל אחד מימי הבריאה "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר". איננו יודעים מה הוא זמן אבל אנו יודעים למדוד אותו על-פי גורמי השמיים הנעים ביקום, על-פי השמש בזריחתה ובשקיעתה, על-פי צאת הכוכבים, על-פי הירח הנולד והמתמלא והפוחת עד שהוא תם כביכול ועושה לנו בכך ירחים ומועדים ושנים. החזרה הבלתי נלאית על "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" היא הסוואה של מושג הזמן הפלאי אותו ברא האלוהים בראשית, במלבושים של הזמן המדיד הידוע לנו והמוכר בלי כל קושי על-ידי כל אדם ואדם, ועל-פי התבוננותנו, על כל יצירי עולמים. חכמים פירשו את הפסוק הראשון בקהלת י"ב, "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" פירוש מרתק. הם קראו את התיבה בּוֹרְאֶיךָ קריאות שונות. ניקודו וצורתו אמרו דרשני. "אמר ר' לוי, ושלשתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת, בּוֹרְאֶיךָ", שהייתה לבארך (אל'ף בצירה) ובנוסף הייתה לבורך (ירושלמי סוטה פ"ב ה"ב). מאמר זה המתחיל ב"עקביא בן מהללאל אומר, דע מאין באת..." נקרא בהלוויתו של אדם. "בארך" משמע מקור חייו של אדם, הוריו שקדמו לו. "בורך" משמעו סוף דרכו של אדם עלי אדמות, בור קברו. "בוראך" משמעו האלוהים שברא את הראשית, ועם הראשית את הזמן הנמדד מיום הלידה עד ליום המיתה. גם את המוות ברא, שכל היש בעולם הזה מתכלה והולך. גם את הדין והחשבון ברא מפני שהזמן ההולך מראשית עד אחרית זוכר את הכל ואדם שנברא, הוא עם הזמן הנברא, עומדים ביום המיתה שנבראה, לפני הבורא האחד ומתוודים. סיפור שלמקראו אינו אומר אלא "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (שם,ב',ד') מתגלה בזכות תיבתו הפותחת, כסיפור יצירת הזמן שנברא בניצוץ אור גבורה ראשון, בברק התפוצצות מופלאה. התורה נוטעת את האדם לתוך הזמן הנצחי כבריאה שאינה יכולה לנצח, אבל אינה מסוגלת להשתחרר ממנו והנאחזת על כן בחשבון הנפש כבזיז אחד על סלע קיומו החלקלק. בתיבה "בְּרֵאשִׁית" בורא אדון כל את הזמן, ואת האדם שחי בזמן ולא יכול לזמן, ואת המאבק ממנו נוצר המוסר המציל מן התוהו והבוהו את רוח האלוהים המרחפת על הארץ אשר "נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קט"ו,ט"ז).