האמת היא שיחסית עברנו שנים די שקטות והמאורעות הבולטים ביותר היו המחאות חברתיות השנתיות, ולצערנו אסונם של מי שהושפעו ממחאות אלו ומחו עצמם מעל פני האדמה ומי ישלם על כך? לא ברור.
אבל, היה הרבה מלל, היו הרבה דאגות ואיומים. היו הרבה פחדים. הם בודאי קיימים, רק אופסנו לשעת חירום, תרתי משמע. עכשיו ביושבנו על המדוכה בתהיה מי ייצג אותנו בכנסת הבאה. מי יזכה בקולנו היחיד והחד פעמי, נצטרך לברור היטב מה יועילו נבחרינו בבחירתם?
האם יש/יהיה כיסוי לדיבוריהם, להבטחותיהם? או שאלו יתמוססו במערכת הסכמים קואליציוניים שאין בינם לבין המצעים שנפרסו מולנו ולא כלום?
אז יהיה מעניין, יהיה עסוק והכסף יישפך כמים. מה שאומר פרנסה ובשפע לגופים ולאנשים מסויימים. לכמה שיכולים להעניק מכישרונותיהם למערכת הזאת. מה שאומר שאולי עיתונאים שמצאו עצמם מובטלים בגלל סגירת גיליונות שלמים של עיתונות כתובה יוכלו אולי לזכות לעדנה בימים אלה. מה שאומר שיהיו הרבה כאלה שיהיה להם גם שמח.
רואים בעיקר מיחזור
האם יהיה גם מועיל? כשמביטים ברשימות המתקבצות להן לאיטן לא רואים חדשות ונצורות. לנו אין מנהיגים כריזמטיים כמו אובמה, הולנד וקלינטונים שונים שצצים ופתאום ממלאים את האויר בהכרזות גדולות, בהודעות דרמטיות. ממלאים את הארץ בכריזמה, ברצון ובאמונה לשינוי ממשי.
מה שרואים בעיקר זה מיחזור פוליטיקאים ותיקים, וניסיון מעורר רחמים לבנות מהם משהו חדש. כמין בובות בהם מפיחים רוח חיים חדשה לכבוד פסטיבל הבחירות הקרב.
וכן אנו מגלים מיחזור, גם אם לא ממש נלהב כבעבר, של רעיונות ישנים – כמו שנאת חרדים, שנאת
מתנחלים, שנאת עשירים. ואלו כנראה יובילו בעיקר את המערכת הבאה עלינו לטובה. בעזרת השם!
אבל חשוב שנזכור את הבעיות הקיומיות מאוד והאמיתיות שלנו – המצב הכלכלי הלא פשוט, המחירים הנוסקים לגבהים לא הגיוניים, המצב הביטחוני המטריד, הבעיה הפלשתינית שלא נוכל להתעלם ממנה, השלום המבושש להגיע, שחיתויות רבות מידי בצמרת וכן האיום האירני המנצנץ לו מלמעלה, מאיים ומציק.
האם יהיה מי שיוכל באמת לטפל בכל אלה?
