מירושלים ועד וושינגטון נשמעו ונשמעות קריאות ל
בנימין נתניהו לגלות מנהיגות ולהחליט החלטות קשות. בעולם המושגים המעוות שנכפה על השיח הציבורי המשמעות היא נכונות להמיר את החזון הציוני ב"חזון" שתי המדינות, לחלק את ירושלים ולבצע טיהור אתני וגזעני של יהודים בלב ארצם.
צעדים אנטי יהודיים ואנטי דמוקרטיים אלה, ש-19 השנים האחרונות המחישו גם את היותם איוולת מדינית, הם כביכול המסלול להבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעולם המינוחים הנ"ל, "מתון" הוא מי שדוגל בהקמת מדינה לאויב ומי שמצדד בגירוש כוחני של יהודים. קיצוני הוא מי ששומר אמונים לחזון הציוני ומי ששולל טרנספר באשר הוא, בין אם מדובר בערבים או ביהודים.
יש המנסחים זאת כציפייה מנתניהו להיות בן-גוריון או דה-גול. הם שוכחים שבן-גוריון החליט גם החלטות שהיו נחשבות היום לקיצוניות – הכרזת המדינה וקביעת ירושלים כבירתה, למרות התנגדות אמריקנית, ובימים שבהם ישראל הייתה חלשה הרבה יותר מאשר היום - ומתעלמים מכך שדה-גול ויתר על אלג'יריה ולא על לב צרפת.
ארבע פעמים, ארבע שגיאות
נתניהו קיבל לפני ארבע שנים את הזכות והחובה ללכת בדרך שונה מזו של קודמיו שדירדרו את ישראל מאוסלו ועד הלום. מאז הוא שגה ארבע פעמים: בהכרזתו על נכונותו להקים מדינה לאויב, בהסכמתו להקפאת הבנייה היהודית ביהודה ובשומרון, בגמגום שמשמעותו חלוקת ירושלים, ובאי-אימוץ דוח השופט
אדמונד לוי.
האם זו מנהיגות? האם היגררות אחרי פופוליזם בשבח השלום ואפילו ה"שלום" - גם אם הוא מגובה בלחץ אמריקני ואירופי - היא אופי המנהיגות שבה אנו מעוניינים? והאם במשטר דמוקרטי אין חשיבות להצבעת הציבור ולכיוון שאותו העדיפו הבוחרים? ועוד, האם לא צריך לצפות ממנהיג לבחון את כל החלופות, ובמיוחד לפני בחירה בחלופה שדווקא בעיני בוחריו נראית מסוכנת ובלתי אחראית. האם נבחנה ברצינות החלופה - שממילא תתגשם - שירדן תהפוך למדינה פלשתינית, בגלל התפתחויות שם וללא קשר למעשים ולמחדלים של ישראל?
למעשה, החלטה להגיד כן לאמריקנים על כל לחץ שלהם, המשרת את היושבים ברמאללה ובעזה (שההבדל ביניהם סגנוני ולא מהותי) אינה החלטה קשה. לשם כך מספיקה "מנהיגה" כציפי לבני, למשל, ואין פלא שהיא המועדפת בעיני הלוחצים מבית ומחוץ. החלטה קשה היא דווקא החלטה הפוכה: לומר לא לאמריקנים. החלטה כזו עלולה להיות כואבת, ולטווח הקצר יש לה מחיר, אבל בחשבון ההיסטורי היא עתידה להתגלות כהחלטה הנכונה, לישראל וגם ל"עולם הנאור".
בנימין נתניהו יכול לתקן
למרות שגיאותיו הנ"ל, ייאמר לזכותו של נתניהו שהוא הצליח להעביר את תקופת כהונתו בלי להגיע לעוד הסכם מפוקפק עם הצד הערבי. נתניהו יכול וחייב לתקן את ביצועיו בכהונתו הבאה, ובלבד שיתנה את ההקפאה בפועל של הבנייה היהודית (או הארכתה) בהקפאת הבנייה הערבית. אם הצד היהודי אינו רשאי לקבוע עובדות בשטח או להתנות תנאים מוקדמים, הוא הדין לגבי הצד הערבי. לעומת זאת, הסכמה להמשך הבנייה הערבית ביהודה, בשומרון ובירושלים, ואף סיוע ישראלי להקמת עיר ערבית חדשה - רוואבי - ליד רמאללה במקביל להקפאה בפועל של הבנייה היהודית משמעותם הסכמה מראש לתוצאות המו"מ.
באופן דומה, לא ייתכן לדבר על חופש דת לכל, בשעה שדווקא במקום הקדוש ביותר ליהודים - הר הבית - יש חופש תפילה לכל, פרט ליהודים. במקום זה הוואקף מצד אחד והרבנות החרדית מצד שני עושים יד אחת למניעת חופש התפילה של יהודים בהר הבית. ברית בלתי קדושה! בהר הבית, כמו במערת המכפלה, יש לקבוע חלוקה של מועדי התפילה, במקום ויתור ישראלי חד-צדדי על זכויות היהודים.
וכן, אם הפליטים הערבים אמורים להידון במהלך המו"מ, אותו הדין צריך לחול גם על הפליטים היהודים מארצות ערב.
להיזהר מנשיכת פרס וברק
ובאשר לפצצה האירנית: ההתמודדות מולה אינה בתחום יכולותיה של ישראל ויש להשאיר את הטיפול בה לארצות-הברית. כך יעוקר הלחץ להיכנע לתכתיבים של אבו-מאזן ושל
בשאר אסד כתנאי ל"אור ירוק" בנושא האירני. על נתניהו להתמקד באיום החמור יותר: הפצצה הפלשתינית.
בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה קבע נתניהו את הכלל של "ייתנו - יקבלו" במסגרת ההדדיות ביחסים, והיה בכך היגיון בהשוואה לדרך המתן-ומתן של פרס-ביילין ושל הצמד לא-חמד אולמרט-לבני. אבל, בתקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה, הוא איפשר הן ל
שמעון פרס והן ל
אהוד ברק למשוך את מדינת ישראל לכיוון המסוכן שלהם. שני אלה גמלו לו רעה תחת טובה, ומוטב להיזהר מנשיכתם.
על כן יש צורך לחזק את הכוחות שמימין לליכוד, ולו כדי לזקוף את קומתו של ראש הממשלה היוצא/הנכנס.
