מלחמת לבנון השנייה ב-2006 הביאה למותם של 1,300 לבנונים, רובם לוחמי חיזבאללה, ולהרס תשתיות ובתים; חצי מיליון פליטים נמלטו מדרום לבנון. עם כל זאת, התעמולה של חיזבאללה הצליחה להפוך את התבוסה לניצחון. היא תלתה אותו בהצלחתו של חסן נסראללה לשרוד, בעובדה שלא ויתר על חיילי צה"ל החטופים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר הי"ד, ובעקשנותו שלא להסכים לפירוק נשקו של חיזבאללה, בתירוץ שנשק זה מיועד להילחם באויב הציוני ולשחרר את האדמות הכבושות. חיזבאללה הפך לארגון האהוד ביותר בעולם הערבי, שכן הוא הצליח במקום שבו כל צבאות ערב נכשלו, ונסראללה הפך לגיבור האומה הערבית בשל עוז רוחו ודבקותו במטרה. העולם הערבי התעלם מהעובדה שחיזבאללה הוא ארגון שיעי בעוד הרוב הגדול של העולם הערבי הוא סוני, ומכך שחיזבאללה הוא היד הארוכה של אירן. ההערצה הערבית לנסראללה ב-2006 הרקיעה שחקים. אף שכוחות יוניפיל תוגברו והמנדט שלהם הורחב בעקבות החלטת מועצת הביטחון 1701, הגבול בין לבנון וסוריה המשיך להיות פתוח לרווחה לטילים, לנשק ולתחמושת, ואלה זרמו באין מפריע מאירן דרך סוריה ללבנון. חיזבאללה, ששוקם וחוזק במבצע מתואם של סוריה ואירן, חייב לשתיהן את קיומו. לולא חאפז ובשאר אסד, והאימאמים חומייני וחמינאי, הייתה העדה השיעית בלבנון נשארת שולית ומוזנחת, עם מיליציה מזדקנת - אמל. מאז פרצו ההפגנות נגד בשאר אסד במארס 2011 הביעו דוברי חיזבאללה תמיכה לא מסויגת בשלטון הסורי, שכן לִבם עם השלטון בדמשק ולא עם ההמונים בני הרוב הסוני, החפצים לסלקו. ביוני 2011 הגיעו הידיעות הראשונות על אנשי חיזבאללה, בעיקר צלפים, שהגיעו לסוריה כדי להשתתף בדיכוי ההפגנות שהיו אז לא אלימות. לאורך 2012 התרבו הידיעות על "לבנונים" אכזרים במיוחד הנלחמים לצד צבא אסד, על קבורה חשאית של הרוגים לבנונים סמוך לגבול עם סוריה, על איסור שחיזבאללה הטיל על משפחות חלליו שנהרגו בסוריה להתאבל בפומבי ועל שבויים לבנונים הנמצאים בידי הצבא הסורי החופשי. חיזבאללה בדרך כלל לא התייחס לידיעות אלה, וכשהתייחס - הכחיש. התקשורת הערבית לא שתקה, ועסקה במעורבות חיזבאללה בסוריה בהרחבה, במיוחד לאחר שפורסם לפני כמה שבועות שהצבא הסורי החופשי נושא ונותן עם חיזבאללה על שחרור כמה עשרות לוחמי חיזבאללה שנפלו בשבי. לעולם הערבי התברר שחיזבאללה, הגיבור של שנת 2006, הפך לרוצח ערבים, למחסל מוסלמים, לאויבם של הסונים. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ומחוץ לה, בעיקר בסעודיה ובאמירויות, לגלגו על הטענה השגורה בפי דוברי הארגון שלפיה הנשק שלהם הוא נגד ישראל, והארגון מחויב לג'יהאד רק נגד הציונים. "כמה ישראלים יש בדמשק? כמה ציונים יש בחומס?" שאלו.

נסראללה חייב כיום לתמוך באסד בגלל התמיכה ארוכת השנים של משפחת אסד בחיזבאללה, ובגלל העובדה שהפטרון האירני של חיזבאללה תומך בלב ונפש במשטר אסד. בדיון שהתקיים השבוע בתחנת הרדיו של ה-BBC, טען הדובר בשם חיזבאללה שאם יש לוחמים של הארגון בסוריה, תפקידם מצטמצם להגנה על גבול לבנון מפני "טרוריסטים" המאיימים על אזרחי לבנון. בתגובה איים דובר הצבא הסורי החופשי שלאחר שיחסלו את אסד וכנופייתו, 23 מיליוני סורים יסגרו את החשבון עם כנופיית חיזבאללה ויחסלו את חסן נסראללה אפילו אם ימשיך להסתתר כמו עכבר בבונקר שלו בדאחיה, הפרבר הדרומי, השיעי, של ביירות. האיום הזה ומצבו המתנדנד של בשאר אסד מציגים את נסראללה כאיש שהימר על הסוס הלא נכון, כי כאשר ייפול אסד יהפוך נסראללה לאישיות בלתי רצויה, והוא יוכרח להסתלק מלבנון כדי שלא יחוסל. ללא ספק, כשייפול משטר הדמים של אסד מעמדו של חיזבאללה יתערער באופן חמור, וכך ייקטעו באבחת חרב אחת הזרוע הסורית והלבנונית של התמנון האירני. הדבר עשוי להכניס את השכבה השלטת באירן לסכסוכים פנימיים סביב השאלה מי אחראי להימור האירני על אסד, ומי אחראי לנטישתו ולנפילתו. סכסוך כזה עלול לערער את הלכידות הפנימית של משטר האייתוללות ולקרב אותו לקצו. שאלה חשובה היא איך יגיבו האירנים למצב כזה: האם יקבלו את הנפילה הכפולה הזאת של אסד וחיזבאללה כגזרה משמים, או שיפעלו באופן נחרץ והחלטי נגד מתנגדי אסד. יש באפשרותם כיום להעביר כוחות צבא גדולים - כולל דיוויזיות משוריינות - לסוריה דרך עירק, שכן הם שולטים על המתרחש בעירק באופן כמעט מוחלט, לידיעת כמה אנשים בבית הלבן. מעבר הכוחות האירניים יהיה כמובן על-פי הזמנה רשמית וחוקית לחלוטין של ממשלות עירק וסוריה. האם טורקיה תתערב במצב כזה בתקיפת הכוחות האירניים הזורמים לסוריה דרך עירק? האם ארה"ב או ברית נאט"ו יפעלו? מה תעשה ישראל כדי למנוע התייצבות של צבא אירני מול הגולן? ואיך יגיב העולם להזרמת כוחות אירניים לסוריה אם אירן תכריז שיש בידה פצצה גרעינית? בעיה נוספת שעל העולם בכלל ועל ישראל בפרט להתייחס אליה היא המצב בירדן, שכן עירק, הגובלת בירדן ממזרח, הפכה מאז שיצאו ממנה כוחות נאט"ו לפני כשנה לחברת כבוד בקואליציה האירנית. צבא אירני הנכנס לעירק בהסכמת ממשלתה יכול להגיע בקלות ובמהירות גם לירדן, לא רק לסוריה, ולאיים גם על סעודיה ועל ישראל. בשל האפשרות - גם אם הקלושה - שתסריט כזה יתרחש, על ישראל לדחות בתקיפות כל הצעה לסגת מבקעת הירדן, שכן היא האזור היחיד שבו ישראל יכולה לעצור כל כוח זר, אירני או עירקי, שירצה לפגוע בישראל ממזרח. כוח צבאי משמעותי שיצליח לחצות את בקעת הירדן ממזרח למערב עלול להביא את המלחמה הבאה אל רחובות תל אביב.