מחקר השואה, שהתחיל כבר בשלהי שנות ה-40, הוסיף עומק, חדות ורב-ממדיות להבנתנו את הקשיים, הלבטים חסרי התקדים, המורכבות וההתמודדות המוסרית הקשה מנשוא של היהודים לנוכח עוצמת פשעי הגרמנים נגדם.
כך, למשל, מסקנות והערכות חד-מימדיות שנצבעו בעבר בשחור-לבן בנוגע להתנהגותם של נושאי התפקידים בשואה, כמו ראשי היודנראטים, השוטרים היהודים ונושאי התפקידים היהודים במחנות, נבחנות בשנים האחרונות באור שונה, ונושאי התפקידים כבר אינם נמדדים או נשפטים באותה שטחיות כבעבר. תקופת השואה העמידה בפני
האדם היהודי אתגרים מוסריים כבדי משקל וחסרי תקדים בהיסטוריה האנושית. גם אותם יהודים, שלכאורה עבדו בשירות הגרמנים ושיתפו עימם פעולה, זוכים היום לבחינה מחודשת, רגישה ורב-ממדית יותר.
מכל נושאי התפקידים, טראגי ומורכב במיוחד היה תפקידם של אנשי ה"זונדרקומנדו", אותם ניתן להגדיר בלא היסוס כאומללים שבאומללים מקרב נושאי התפקידים היהודים בשואה. הם, שהוכרחו ואולצו לסייע מאונס בתיפעולה של תעשיית הרצח באושוויץ-בירקנאו - ובעצמם נרצחו כדי שלא יישאר ולו אחד מהם לספר על פשעי הגרמנים - בוודאי לא ראויים לתואר "משתפי פעולה". אין עיוות חמור מזה. הם האחרונים שראויים להיכלל תחת המושג המרשיע והמעליל הזה, בו הוכתרו לאחרונה בידי זוהר מאור במאמר ב
הארץ. מאור לא מסתפק בכך, אלא הופך אותם שותפים אקטיוויים לרצח, אף אם אינו אומר זאת במילים מפורשות.
הם לא היו משתפי פעולה
מאמרו של מאור מחזיר אותנו 70 שנה לאחור מבחינת הבנתנו את אירועי השואה, התנהגות גיבוריה לסוגיהם ודפוסי תגובה יהודיים וגרמניים. הכותב כנראה לא קרא די ספרות מחקרית על השואה, או שקרא ספרות מיושנת, וכך עולם המושגים שלו ארכאי, ובעיקר - שגוי עד כדי עיוות חמור של המציאות, וגרימת עוול משווע לקורבנותיו המובהקים של מחנה אושוויץ-בירקנאו. מאמרו של מאור רצוף דברי הבל, גדוש טעויות וחצאי אמיתות היסטוריות, ומעיד על חוסר התמצאות בסיסי של הכותב בהיסטוריה של מחנה אושוויץ בכלל ובתולדות ה"זונדרקומנדו" בפרט. מאמרי זה בא לתקן את המעוות.
המאמר לוקה בשגיאות ובעיוותים רבים ואתמקד בחמורים שבהם. שני חטאיו העיקריים של מאור הם שימושו המרובה במונח "משתפי פעולה", שאין לו שום צידוק, וניסוחיו היוצרים את הרושם, שאנשי ה"זונדרקומנדו" הם שהובילו את היהודים אל מותם והיו אחראים לתהליך החרושתי של הרצח המתועש באושוויץ-בירקנאו. אלה האשמות חמורות ביותר שאין להן כל בסיס במציאות.
אנשי ה"זונדרקומנדו", בניגוד למה שכותב מאור, לא התגייסו מרצונם לפלוגה זו כדי לזכות כביכול בטובות הנאה, והם לא רצחו מעולם אפילו יהודי אחד. צריך להדגיש עובדה זו אלף פעמים. את הרצח באושוויץ-בירקנאו ביצעו תמיד, וללא יוצא מהכלל, הגרמנים. את הגז המרעיל לתוך התאים בהם עמדו מצופפים אלפי יהודים השליכו תמיד הגרמנים, לא אנשי ה"זונדרקומנדו".
תיאורו של מאור הוא בגדר כתב האשמה מרושע נגד אותם אומללים, שכמעט איש מהם אינו עימנו כדי להתגונן בפני עלילה זו, ושגורלם המר הביאם להיות חלק מ"הפלוגה המיוחדת". מאור מציג את איש ה"זונדרקומנדו" כמי שהוטל עליו "לסייע בתהליך השמדתם של אחיו: להביאם לתאי הגזים, להפשיטם ולקחת את שאריות הרכוש שעוד נותרו להם". אלה דברים חמורים וחסרי שחר.
זו לא הייתה התנדבות
כאמור, לפי מאור, מתקבל הרושם שאנשי ה"זונדרקומנדו" התגייסו לפלוגה כדי ליהנות מטובות הנאה. גם זו טעות חמורה ביותר. אסירים אלה הגיעו לרציף אושוויץ-בירקנאו מבלי דעת מה מצפה להם ולאיזו עבודת פרך יילקחו. איש לא ערב להם שלא ייכללו בין הרוב המכריע של היהודים המגיעים, שנשלחו הישר למותם בתאי הגז. בוודאי שלא יכלו לנחש או לנבא אילו תנאי חיים או טובות הנאה יעמדו לרשותם. באותה מידה לא יכלו לדעת, שיחיו תחת זמן שאול עד לרציחתם-הם.
ל"זונדרקומנדו" לא ניתן היה להתנדב או להתגייס. אנשי הפלוגה גויסו לשורותיה במיפקד מיוחד שערכו הגרמנים, ועד לכליאתם בתוך הצריף המבודד בו התגוררו, אפילו לא ידעו לאן לוקחים אותם ומה יהיה אופי עבודתם. בראיון שקיימתי עם ניצול ה"זונדרקומנדו" שלמה דראגון, שעבד בפלוגה מדצמבר 1942, הוא סיפר: "מקבוצת הגברים נבחרו מאתיים איש. אברהם אחי ואני היינו ביניהם... אוטו מול [מפקד המשרפות] הסביר לנו, שהוא בוחר אנשים לעבודה בבית החרושת לגומי".
תיאור רמתם המוסרית של אנשי הפלוגה שמאור מביא, אף הוא חוטא לאמת. זלמן גרדובסקי וחבריו, אנשי ה"זונדרקומנדו" שהותירו אחריהם כתבים חשאיים מרטיטים, מציינים, שרוב אנשי ה"זונדרקומנדו" שמרו על רמה מוסרית נאותה בתנאי הגיהנום בתוכם חיו, ועשו כל שלאל ידם כדי לסייע ליהודים בדקות האחרונות שלפני רציחתם.
לא התאבדו, כדי שיוכלו להעיד
הראיונות הנרחבים שערכתי ב-20 השנים האחרונות עם כל ניצולי ה"זונדקרומאנדו" מוכיחים זאת חד-משמעית. חלק מהם אומנם הפכו ל"רובוטים אנושיים", אך לא במחיר התעללות או גרימת עוול כלשהו לאחיהם. רצונם להישאר בחיים ולא לבחור בחלופה האחת והיחידה שעמדה בפניהם - התאבדות - נבעה אך ורק משאיפתם העזה להיוותר כעדים חיים לפשעי הגרמנים ולספר על כך "לכל העולם". כך אמרו לי כל הניצולים.
גם בתיאור מרד ה"זונדרקומנדו" יש למאור טעויות חמורות. המרד, שפרץ ב-7 באוקטובר 1944, לא התעכב בשל "העדר תחושת דחיפות של מנהיגי המרד הלא-יהודים". מאור מבלבל בין המחתרת הכללית, שהתקיימה במחנה אושוויץ, לבין המחתרת הנפרדת של אנשי ה"זונדרקומנדו" בבירקנאו. המרד נדחה כמה וכמה פעמים בשל סיבות אחרות לחלוטין, בעיקר בשל בוגדנותם של אנשי המחתרת הכללית באושוויץ ("קבוצת המאבק הבינלאומית"), שעליה מדווחים חבריו של גרדובסקי בכתביהם, בשל ההתקדמות האיטית מהצפוי של הצבא האדום, בשל רציחתו של מפקד ההתקוממות הנבחר, יעקב קמינסקי, ובשל קשיים לוגיסטיים מרובים, שגרמו למטה המחתרת של ה"זונדרקומנדו" להמתין לשעת כושר טובה יותר.
בנושא כה רגיש כמו ה"זונדרקומנדו" צריך היה הכותב לברור כל מילה, ולהתייחס לגיבוריו הטראגיים בחרדת קודש. לדאבון הלב, במקרה שלפנינו נכתבו בידי מאור הרבה מילים מיותרות, מעוותות-מציאות ומזיקות. אנשי ה"זונדרקומנדו" אינם ראויים לכך.
