השמנה מהירה או השמנה החוצה "קו גבול" כמותי מסוים (המשתנה מאדם לאדם), גוררת אחריה תוצאות בולטות: השומן הנצבר הוא שומן "בוער", שומן בעל פרופיל דלקתי; תאי השומן נוטים להתיישב דווקא בתוך הבטן, אך לא די בכך, גם עודפי האנרגיה אינם מנותבים לתאי שומן קטנים ושקטים, אלא זורמים לתאי שומן בעלי יכולת גדילה חולנית, כאלה שמימדיהם הולכים וגדלים, ובתוך כך, אופיים השקט אובד. תאים אלה נעשים פעילים מאוד ומרבים להפריש מתוכם חומרים מזיקים, חומרים מגבירי דלקת. מקצתם משנים את רקמת השומן עצמה, ו"מבעירים" אותה, כך שהיא מושכת אליה גם גורמי דלקת ממחזור הדם, ואלה מגבירים עוד יותר את בעירתם של תאי השומן הגדולים. חומרים אחרים המופרשים מתאי השומן הגדולים וה"אלימים", יוצאים מרקמת השומן אל הדם, מופרשים אל מחזור הדם ומחוללים סדרה של שינויים המוכרים, בהתרחשם בו-זמנית באותו האדם, כ"תסמונת המטבולית".
לדוגמא, קבוצת חלבונים בשם אנגיוטנסינוגן, מגבירה את לחץ הדם, תוקפת את דפנות כלי הדם ומחישה בהם תהליכים של התכווצות יתר ושקיעת רבדים טרשתיים. קבוצה אחרת, הכוללת בראש ובראשונה, את חומצות השומן שמקורן בתאי השומן, יחד עם חומרים מחוללי דלקת, מפריעה לפעולת האינסולין וגם להפרשת האינסולין מהלבלב.
מכאן נובעת גם הנטייה לפתח הפרעות במשק הסוכר, שסימנן ההתחלתי הוא עלייה קלה ברמת הסוכר, עדיין בתחום התקין. במשך הזמן מתפתחת עלייה קלה, אך ממשית בסוכר הדם, מעבר לתחום הרצוי ולבסוף, בחלק מהחולים, סוכרת ממש. העודף הגדול של חומצות השומן הזורם מתאי השומן הגדולים וה"בוערים" מגיע, בין היתר, אל רקמת הכבד. בעיקר, מגיעות לשם חומצות שומן מתאי השומן בתוך הבטן. הכבד הוא היצרן הגדול של "שומני הדם" למיניהם. בהיותו מוצף שומן, הוא מרבה לייצר טריגליצרידים, הזורמים למחזור הדם ומשבשים את יכולתם של חלבונים נשאי שומן לשאת "כולסטרול טוב", מה שמביא לירידה ברמתו.
אך אין די בכך. כבד המוצף כל הזמן בשומן שמקורו בתאי שומן בטניים, אלימים, הופך במשך הזמן ל"כבד שומני" בעצמו. לכאורה, ניתן היה לצפות, כי לכשיתרוקנו תאי השומן הבטניים ממאגרי השומן שלהם, תחדל השפעתם הרעה, אך לא כך קורה: המאגרים הללו מתחדשים כל הזמן בעקבות עודף האנרגיה הנובע, מאכילת יתר ומפעילות גופנית מופחתת.
ההתוודעות ל"שומן הבוער" ולחשיבותו בתסמונת המטבולית, מקורה בראש ובראשונה, מביופסיות של רקמת השומן, תחילה בחיות ניסיון ובשנים האחרונות, גם בבני-אדם, שם ניתן לראות דלקת ברקמת השומן. בדם של חולי תסמונת מטבולית, ניתן למדוד את רמת החומרים המופרשים מתאי השומן ה"בוערים".
אולם, הבשורה החשובה ביותר המגיעה אלינו באחרונה היא, כי טיפול נוגד דלקת, עשוי לשפר את נזקי ה"שומן הבוער". חוקרים מהראוורד דיווחו, כי טיפול תרופתי אנטי-דלקתי, שיפר מאוד את ההפרעה במשק הסוכר, בקבוצה של חולי תסמונת מטבולית. האם אנו קרובים לפתרון המחלה? ייתכן, אך בינתיים אין דרך טובה מאשר להילחם בתקיפות וככל שניתן, במרכיבי התסמונת המטבולית: ההשמנה, לחץ-הדם והנטייה לסוכרת. יתר על כן, ככל שההתערבות מוקדמת יותר, הנזק הנגרם ממצב זה ילך ויקטן.
|