אף שהבחירות לנשיאות ארה"ב הן מעל לכל עניינם הפנימי של האמריקנים - יש בכל זאת אישים ישראלים רמי-מעלה, בעלי תפקידים ציבוריים רגישים, הרואים מקום וצורך להתערב בהן דווקא בגלוי. בעוד ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, מתייצב לצידו של המועמד הרפובליקני,
מיט רומני - סבור מי שהיה ראש "המוסד",
אפרים הלוי, שצריך לתמוך דווקא ב
ברק אובמה, הנשיא המכהן מטעם הדמוקרטים.
ההתערבות הישראלית כבר הספיקה לעורר סערת-רוחות לא קטנה בקרב יהודי ארה"ב. גד נחשון, למשל, היסטוריון בעל שם ועורכו של ה"ג'ואיש פוסט" רב ההשפעה, יוצא חוצץ נגד מאמרו של הלוי, שהתפרסם השבוע ב"ניו-יורק טיימס", ושבו הוא מציג את עמדתו התומכת באובמה כ"חומר למחשבה". כותרת מאמרו מוצגת כשאלה: "מיהם המשליכים את ישראל אל מתחת לגלגלי האוטובוס?" - כותרת שקיבלה את השראתה מדברי המועמד הרפובליקני, מיט רומני, שהאשים את ממשל אובמה במעשה ההשלכה הדרמטי.
אליבא דגד נחשון, מתערב הלוי בצורה בוטה במאבק הבחירות הצמוד המתנהל בארה"ב, כשהוא מתייצב באורח חד-משמעי לצד הדמוקרטים. בהקשר לכך מטעים נחשון שרבים מן היהודים האמריקנים הקשורים לישראל, ובמיוחד לאיפ"ק - השדולה הפרו-ישראלית - נזהרים במפורש מהתערבות חד-צדדית במאבק זה, ובשל כך מעוררות כמובן הצהרותיו של הלוי תמיהה מיוחדת.
נחשון מזכיר את ספרם החדש של
יוסי מלמן ודן רביב, שבו דואגים מחבריו להטעים שדווקא הלוי היה זה שהצטיין תמיד בהימנעותו מלקיחת סיכונים. לפיכך תמה עורך ה"ג'ואיש פוסט" על מאמרו העכשווי של הלוי ב"ניו-יורק טיימס" ומסתקרן לדעת מה תהא תגובתו אם אכן יוכרז רומני כמנצח.
איפה ואיפה
נחשון תוקף את העזתו של הלוי "לתפוס יוזמה" - צעד שלדבריו מאפיין יותר את מי שהיה יורשו בתפקיד,
מאיר דגן. וקובע שגישתו הבסיסית של הלוי אינה אלא סובייקטיבית וחד-צדדית.
נחשון תמה על שבמאמרו, הסוקר את ההיסטוריה של יחסי ארה"ב עם ישראל משנת 1948 ועד היום, מגיע הלוי למסקנה אבסורדית, לפיה כל הנשיאים הרפובליקניים התאפיינו במדיניות של לחצים כבדים ומתמשכים על מדינת ישראל. לדברי נחשון, מתעלם משום מה הלוי מן הנשיאים הדמוקרטיים, אף שההתייחסות אליהם מתחייבת מטבע הדברים. 'התמונה המצטיירת, על-פי הלוי, היא שהרפובליקנים הם מלאכי-חבלה מרושעים ושונאי-ישראל", מדגיש נחשון, בעוד הדמוקרטים הבלתי-מוזכרים הם מלאכי-שרת, ספוגי אהבת ישראל כביכול".
נחשון מלא תמיהה על גישתו החד-צדדית של הלוי, שמילא שלל תפקידים בשירות ביטחונה של מדינת ישראל. הוא מדגיש שדווקא שירותו כראש המוסד מעניק לו אשראי מיוחד בעיני הקורא הלא-ישראלי ותודות לכך גם מהדהדים דבריו בעוצמה רבה יותר מזו של אחרים. בהקשר לכך הוא קובע כי עם כל היותו אינטלקטואל ועתיר-ניסיון, מציג הלוי בפני קוראיו הכללה חסרת כל סימוכין. לדבריו, אין הוא מזכיר להוכחת טענותיו שום מקורות ראשוניים, מסמכים, או פרסומים של מכוני-מחקר העוסקים במורשת הנשיאים האמריקניים השונים, ואף לא פרסומים של הקונגרס, או, רחמנא ליצלן, ספרים, ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות.
במלכודת ההכללה
נחשון קובל על שהלוי טורח להציג את הרפובליקנים כמכבש של לחצים ועל שהוא טוען שהם לא כיבדו מעולם את הכבוד הלאומי של ישראל, בהפגינם, לדעתו, חוסר התייחסות בוטה לרגישותה של ישראל ולאינטרסים האסטרטגיים שלה. הוא גם מתרעם על כך שהלוי מגלה גישה חד-צדדית, כשהוא נמנע מלהזכיר את לוי אשכול או
גולדה מאיר, בעוד ששמותיהם של בן-גוריון,
יצחק שמיר ואריק שרון מועלים על-ידיו רק משום שהם מסייעים לתזה האנטי-רפובליקנית שלו.
קובע נחשון: אף שהסקירה של הלוי היא במהותה היסטורית - היא מבודדת את נושא מאמרו ממציאות המלחמה הקרה או, לחלופין, מהדינמיקה של המזרח התיכון. בתור שכזו היא מתעלמת מהקשרי הדיפלומטיה הבינלאומית ומכוחות משפיעים כמו האו"ם, גושים וליגות למיניהן. דווקא היום, מטעים עורך ה"ג'ואיש פוסט", בעולם הגלובלי שבו אנו חיים, אין לדון בנושא בין-מדינתי בתוך חלל ריק. והרי אין בנמצא דיפלומטיה טוטאלית שאין בה אתגרים, מהפכות, שגיאות, מחדלים ועימותים, כשהלוי, הכמה לניצחון אובמה, נפל אי לכך במלכודת הסובייקטיבית וההכללה.
אליבא דנחשון, הלוי, השבוי בראיית השחור-לבן, מציין לטובה את הרי טרומן הדמוקרט כנשיא שהכיר במדינת ישראל מייד עם הקמתה, אבל שוכח שאותו טרומן היה גם זה שהטיל אמברגו על משלוח נשק למדינה שלחמה על קיומה, אסר על מתנדבים אמריקנים לבוא ארצה כדי לעזור במאמץ המלחמתי, ואף העמיד לדין יהודים שסייעו בארה"ב למדינה שזה עתה קמה.
סילוף המציאות
לדברי נחשון אין הלוי מתייחס כלל במאמרו לנשיא הדמוקרט פרנקלין דלנו רוזוולט, שהבטיח לערבים שלא יתמוך בהקמת מדינת ישראל ואף סירב לשבור את חומת השתיקה והמחדל האמריקני לנוכח אימי השואה שעליהם ידע בבירור. אז נכון, אומנם, שרוזוולט נפטר ב-1945, אך ספק גדול הם אכן היה תומך ב-1948 בהקמת המדינה, אילו היה בחיים.
נחשון קובל על שהלוי מציג במאמרו את הרפובליקנים כמחנה אנטי-ישראלי. כדי להזים זאת הוא מזכיר שעוד ב-1944 הביע מצע המפלגה הרפובליקנית תמיכה גלויה בציונות ובהקמת מדינה יהודית. מן הראוי היה, לדבריו, גם להזכיר בהקשר זה את הפעילות הפרו-ציונית של הנשיא הרפובליקני הרברט הובר, שנטל חלק במאבק נגד השתיקה בזמן השואה ואף תמך בקבוצת-ברגסון - משלחת האצ"ל בארה"ב בראשות הלל קוק, שלחמה בשתיקה זו.
עושה מטעמים
יתר על כן, נחשון תוקף את 'פרשנותו הסטטית וחסרת הדינמיקה של הלוי, המתעלמת לחלוטין מן השינויים שעברו שתי המפלגות במהלך העשורים הרבים שחלפו מאז ימי 1948. לדבריו יש בכך משום חוסר תחכום בסיסי, המטביע את הלוי במלכודת ההכללה. הלוי, מסתבר, גם עושה מטעמים ממבצע קדש של 1956, שהתנהל נגד מצרים של נאצר, בשותפות עם צרפת ובריטניה, ומתייחס ללחץ שהפעיל הנשיא הרפובליקני, דוויט אייזנהאואר על בן-גוריון, כשדרש ממנו נסיגה מלאה מסיני. ואכן, בן-גוריון נכנע ללחצים ופינה את השטח הכבוש. אלא שבהיסטוריה המאוחרת יותר מתברר שהממשל הרפובליקני לא פגע אי פעם בהתחייבויות של ארה"ב ללגיטימיות ולקיומה של מדינת ישראל. בכך הוא מסתמך על ספרו הייחודי של פרופ' יצחק אלטירס, שחקר לעומק את יחסי אייזנהאואר וישראל, ושמספר כי לימים הודה הנשיא האמריקני הזה בטעותו על שלחץ על ישראל לסגת.
קשה להאמין, קובל נחשון, אבל הלוי גם שכח במאמרו את מלחמת יום הכיפורים, מן הסתם משום שהיא סותרת, לדבריו, את התזה שלו. באותם ימי דמים, כשמשה דיין היה בהלם, כשמחסני הנשק של צה"ל היו ריקים ובמוחה של ראש הממשלה גולדה מאיר עלו מחשבות התאבדות, היה זה הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון שארגן רכבת אווירית לישראל והציל אותה מכיליון.
בעוד שמאמרו של הלוי ב'ניו-יורק טיימס' נותן אומנם, "חומר למחשבה", כדבריו, רוטן נחשון על שנעדרות ממנו ההגינות ההיסטורית, היושרה האינטלקטואלית והתבונה המדינית. תחת זאת מתגלית אצלו 'התערבות בוטה וחד-צדדית במקום שחכמים יודעים למלא את פיהם מים".
